דיוויד הביט מן החלון שבחדרו וראה את התמונה הקבועה. לא
אנשים,לא פרחים ועצים ולא מכוניות, לא היה שם כלום מלבדה. מול
חלונו היתה ניצבת כתמיד חזקה, גדולה ומפחידה ,החומה.
הבית שבנוי כולו מעץ משובח אותו בנה אביו במו ידיו לפני כעשרים
וארבע שנים מיד לאחר שנשא את אימו לאשה. הבית ניצב ב-Suffolk,
האיזור הכפרי הירוק והציורי השוכן מרחק קילומטרים בודדים
מהעיר Norwichשבמזרח אנגליה. היה זה הבית היחיד באיזור שמוקף
כולו חומה גבוהה. באותו היום מלאו לדיוויד שש עשרה שנים.בחוץ
הרוח שרקה בעדינות, היה כבר די קריר, תחילת אוקטובר והסתיו
בפתח. הוא לא אהב את הסתיו. היה זרוע בו מין פחד שליווה אותו
במשך כל ימי ילדותו, אותו הפחד כאילו הקיץ מסתתר מאחורי החומה
וכל עוד היא לא תתמוטט לא יגיע כלל הקיץ.

דיוויד יצא מחדרו. מיד כשפתח את הדלת עלה באפו ריחה של העוגה
המסורתית שאפתה אימו סוזן ליום הולדתו. "בוקר טוב אמא", אמר
בדכדוך מסוים. "בוקר טוב ילד מתוק של אמא", השיבה לו בהתלהבות
לא שיגרתית, הוסיפה ברכת מזל טוב ונשקה על לחיו. "דיוויד הכל
בסדר? למה אתה כה עצוב ביום הולדתך?"
הוא לא ענה ורק התבונן באביו פרדי שבאותה העת גזם את העלים מעץ
הלימון הניצב בגינת הבית.
כעבור מספר דקות של שתיקה פנה דיוויד לאימו."אמא, מדוע הבית
שלנו הוא היחידי בכל השכונה שמוקף כולו בחומה?" סוזן נבהלה מעט
משאלתו אבל מהר מאוד התעשתה וענתה לו.
"דיוויד, מה פתאום אחרי שש עשרה שנים אתה פתאום שואל ומתפלא
מנוכחותה של החומה? עוד לא התרגלת?"

"איך אפשר להתרגל לכלוב?" שאל במגננה תוקפנית. היא היתה מעט
המומה מתגובתו של בנה ואמרה לו מיד שלא יגיד את הדברים הללו
ליד אביו כי הוא עלול להיפגע. היא הסבירה לו שאביו בנה את
החומה סביב לביתם רק בכדי שיוכלו לזכות במעט פרטיות משאר
השכנים. דיוויד לא הגיב ורק החמיץ פנים ועלה בחזרה לחדרו. הוא
ניגש שוב אל החלון והתבונן בשתיקה כואבת על החומה. בערב מצב
רוחו לא היה במיטבו וזה בלשון המעטה. הוא לא רצה לבלות עם
חבריו שרצו בסה"כ לבלות ולחגוג יחד איתו את יום הולדתו.
הוא רצה רק לישון וכך היה.בשעה תשע לערך נכנס למיטתו התכסה
בשמיכת הפוך החמימה שקיבל במתנה מדודתו ויקטוריה שתמיד נהגה
לנשק בחוזקה את לחיו והוא מצידו היה מנגב בחוזקה את פניו
בשרוול החולצה.הוא כיבה את מנורת הלילה.

רגעים ספורים לפני שנרדם עוד הספיק לשמוע את הוריו מתווכחים
בקולניות יתרה.הוא אפילו לא שמע על מה היה הויכוח. אך הוא חשב
לעצמו שזה קשור אליו ולמה שהוא אמר לאמו בבוקר.דיוויד עצם את
עיניו ונרדם. בשנתו חלם דיוויד חלום מוזר.ובחלום הוא מתבונן
מבעד לחלון ולפתע בעודו בוהה בחומה היא קרסה לפתע ואל מול
עיניו הנדהמות נגלה מחזה שלא יאמן. הסתיו שהיה בשיאו נעלם לפתע
ומבעדו נתגלתה שמש חמימה ונעימה ושדה ענק של פרחים בשלל
צבעים.ובתוך כל הפרחים ממש בליבם עומדת לה נערה בגילו של
דיוויד לערך. גופה חטוב, פניה יפות להפליא, עיניה ירוקות,
שיערה הזהוב כקרני השמש מתנפץ על כתפיה,שפתיה כאילו משורטטות
וכולה יפה ואגדית.

מבועת ונרגש החל דיוויד שועט בריצה מטורפת עושה את הדרך מביתו
אל מחוצה לו ורץ לכיוונה של עלמת החן אשר הדהימה אותו ביופיה.
משקרב אליה נעצר מולה ובעודו מתנשף שאל אותה לשמה. הנערה השיבה
לו מיד ששמה הוא מריאנה. דיוויד הביט בעינייה בתדהמה. הוא
הרגיש שפניו נמשכות אל פניה בלא שליטה. הוא קירב שפתיו אל
שפתיה.ובדיוק בשניה בה שפתותיהם נפגשו הוא הקיץ משנתו וחלומו
נופץ לרסיסים.
מבוהל ומאוכזב קפץ דיוויד ממיטתו. הוא התבונן במראה ופניו היו
ספוגות בזיעה קרה. הוא הציץ בשעון. השעה היתה שמונה ושלושים
בבוקרו של היום. הוא ירד במדרגות לאט. הבית היה שקט והשקט הפר
את שלוותו. זה היה שקט מוזר. הוא ניגש לסלון. על דלת הכניסה
לבית היה מודבק פתק.
הוא תלש אותו מן הדלת וקרא."בוקר טוב דיוויד. אני ואבא יצאנו
לסידורים בעיר. נחזור לקראת הצהריים. אוהבת, אמא".

דיוויד התבונן בחשש מבעד לחלון ומיד הבחין שבחוץ זהו יום
סגרירי וגשום במיוחד. ממול לחלון הגדול שבסלון הבית הוא הבחין
בחומה שעמדה שם כתמיד ולא קרסה מעולם. מבולבל וכעוס יצא אל
הגינה.כלי העבודה של אביו היו פזורים על הדשא ובעיניו בלט
במיוחד הפטיש הגדול, חמישה ק"ג משקלו. דיוויד התבונן בפטיש
ולאחר מספר רגעים של פחד והיסוס אחז את הפטיש חזק בשתי ידיו
וצעד לכיוונה של החומה.
גשם קל החל לרדת ורוח קרה הכתה בגבו ובגופו הצנום. דיוויד
התבונן בחומה מספר שניות וסינן מפיו צעקה: "תמותי". הוא הניף
את הפטיש הכבד בקושי רב והנחית אותה בעוצמה רבה על החומה. הוא
חזר על הפעולה הזאת בנחישות רבה פעם אחר פעם ולא הפסיק
לשניה.הוא הרגיש איך זעם רב משתחרר מגופו.לבנה אחר לבנה שורה
אחר שורה החלה קורסת החומה.'עוד מספר רגעים של מאמץ ואראה את
מריאנה שלי'. לחש לעצמו. לבסוף נפלה החומה כולה ולא נשאר ממנה
כל זכר.

דיוויד הביט אל מבעד לחומה.בעיניו ראה את אותו הסתיו האפרורי
והקר. שמש לא היתה שם.פרחים לא היו כלל. וגם מריאנה האגדית לא
היתה קיימת. "מריאנה,מריאנה,מריאאאנהההה." דיוויד צעק את שמה
מספר פעמים אך לא זכה לתגובה. דיוויד הסתובב חזרה לביתו הגשם
החל ליפול בחוזקה. הוא היה כבר רטוב לגמרי והפטיש נשמט מידיו.
הוא נכנס לביתו נשכב על הספה שבסלון והחל ממרר בבכי. בכל אותו
היום הוא לא יצא ממיטתו וכל הזמן רק חשב על החומה שכבר לא
נמצאת שם.

בשעה שבע בערב נשמע צלצול הפעמון בדלת הבית. "סוזן את ניגשת
לפתוח?" שאל פרדי. היא פתחה את הדלת והבחינה בילדה יפה עומדת
בפתח ביתם. "שלום. דיוויד בבית?" שאלה בביישנות לחייה הסמיקו
מעט.
"דיוויד למעלה בחדרו.בואי תיכנסי אני אקרא לו". "דיוויד, יש
למטה ילדה שבאה לבקר אותך". "אני לא רוצה לראות אף אחד" אמר
בכעס. "זה לא יפה דיוויד, היא חדשה בשכונה". "אני לא יוצא
מהמיטה וזהו!" היא ירדה חזרה אל הסלון."חמודה, דיוויד לא מרגיש
טוב. אני אדאג שהוא יבוא אלייך יותר מאוחר. רק תאמרי לי איפה
אתם גרים." "אין אנחנו זו רק אני ואני לא גרה כאן. אני גרה
רחוק - רחוק מכאן ואני צריכה לחזור הביתה עכשיו". עוד בטרם
הספיקה להגיב אמו הילדה כבר החלה לרוץ במהירות רבה ונעלמה
במרחק.
לפתע הבחינה אמו של דיוויד בשרשרת זהב קטנה שנשמטה כנראה
מצווארה של הנערה. היא אספה אליה את השרשרת.עוד ניסתה לקרוא
לילדה ולהחזיר לה את התכשיט אך זו כבר היתה רחוקה ולא שמעה.
היא התבוננה בשרשרת והבחינה בתליון.התליון היה יפה במיוחד כתוב
בכתב עגול ואותיותיו חיברו בדיוק רב את השם "מריאנה".