כל החיים היא הכירה אותו ממש כמו את כף ידה, אך הפעם דברים
השתנו, היא לא ראתה במשך שנתיים שלמות. היא הכירה אנשים, היא
התבגרה ופתאום הוא צץ. שנתיים שלמות הוא אפילו לא טרח להתקשר,
לא לשלוח מכתב, סימן כלשהו שהוא זוכר אותה. ופתאום הוא בא,
כאילו כלום, יורד מן המטוס ונכנס לה לחיים כאילו תמיד היה שם.
היא כבר לא בת 15, היא כבר לא אותה נערה מאוהבת, טוב, לפחות לא
בו.
דנה הסתכלה לזיו בעיניים ולא ראתה כלום, כנראה שלא רק היא
השתנתה. היא חיכתה לרגע הזה כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה,
ועכשיו, כשהוא סוף סוף חזר, לא רק שהיא לא אהבה את מי שהיא
ראתה, היא שנאה אותו. פעם אחת במהלך השנתיים האלו הוא אפילו לא
התקשר ועכשיו היא לא מרגישה אליו כלום חוץ מכעס.
"היי," הוא אמר בחיוך רחב, גם דנה חייכה. היא צחקה על עצמה.
באותו רגע היא רצתה להסתובב וללכת.
"היי", היא השיבה בקרות, עדיין שומרת על אותו חיוך. "התגעגעת
אליי במהלך השנתיים האלו?" הוא שאל. "בכמויות שלא תוכל לתאר",
דנה אמרה בנימה של הומור, אך בכל זאת היא התכוונה לכל מילה.
כל השנים היא אהבה אותו, את החבר של אחיה הגדול ממנה בשנתיים.
היה ביניהם משהו תמיד, טוב, לא תמיד, מהרגע שהיא הגיעה לגיל
14, מאז שהיא הפכה לפרח, כמו שהוא אומר. אך היא תמיד אהבה
אותו, כל ביקור שלו בביתה עשה אותה מאושרת, היא הייתה מתאפרת,
מתלבשת יפה ותמיד שואלת עליו, אך עכשיו היא שנאה אותו.
הוא הביט בה, העיניים החומות והטהורות מרע הביטו בה, והיא ידעה
שלמרות הכעס שלה עליו היא עוד אוהבת אותו. כל שיערה מגופו היא
אהבה, אפילו את הניחוח שלו היא אהבה, למרות שאחרי 12 שעות של
טיסה הוא היה די מסריח, אך הסירחון הזה ניחם אותה.
"לא שכחתי אותך, את יודעת, נכון?!" הוא לחש בהיסוס. היא הביטה
בו עדיין שותקת, עדיין שונאת ואוהבת כאחד את מה שהיא רואה.
הוא הניח את התיק על הרצפה וחיבק אותה, אך למרות הרעד שעבר
בגופה היא נשארה מחובקת איתו. היא אהבה אותו, אין מה לעשות.
היא אהבה אותו וכול רגע שלה מחובקת איתו רק שבר את האבן שנבנתה
במהלך השנתיים שעברו. היא בכתה, אך דמעות לא זלגו וקול לא
נשמע. היא בכתה עמוק בפנים אך הוא לא הרגיש, היא כל כך רצתה
שהוא ירגיש, שהוא יידע, אך הוא לא הרגיש כלום.
היא ניתקה את המגע שלה איתו, הוא הסתכל עליה, עומדת מולו במרחק
של כ- 60 ס"מ.
היא הסתכלה עליו וממש באותו הרגע היא ידעה שהוא כן שכח.
היא הסתובבה והלכה.