מתחיל אני בשורות אלה סיפור אשר יודע אני כי הקורא ינפנף בידיו
כקנה סוף ברוח לשלילת דבריי. אך את אשר עיניי ראו אין אחד יכול
לשלול. הלכתי במגפיי על האדמה שהיא מדינתי, הנוף עוצר נשימה
בכל קנה מידה על אף הגרורות הסרטניות שעל עורה המנסות להורגה.
אחיי החליטו ברגע של חולשה על הקמת חומה מפני המחלה. כאילו אין
בכוחה של המחלה לעבור ולהרע לתושביה מעליה או מתחתיה.
המשכתי ללכת לאורך החומה ודמיינתי טירות קטנות, פיות רעות
ומכשפות טובות, עוד בעוד ידועה לי הסכנה האמיתית מעברה השני של
אותה חומה אומללה. לפתע נשמעה צרחה אשר קרעה את חלומי. הבטתי
ימינה ושמאלה לכל הכיוונים ולא הבחנתי בדבר יוצא מן הכלל. לא
חלפה לה אותה בת קול וצווחה חדשה הושלכה מאחור.
הסתובבתי והנה מצאתי את המקור. אח, אויה! מה זאת הלצה? אחד
מבני מיני תקוע בתוך חומה. עשה רושם ששני קירות משני צדדיו
סוגרים עליו, ולאט לאט מתחרות האחת בשנייה מי משתיהן תיבלע
אותו ראשונה לתוכה. הלבנים לוחצות על בשרו והטיח היה  כבר חלק
בלתי נפרד מעורו.
שאלתיו בתדהמה מה פשר הדבר, והאם יש כאן איזו בדיחה. האיש שבין
החומות נרגע מכאביו ומר גורלו והחל לספר לי את סיפורו.
"עמדתי כאן והבעתי את התנגדותי להקמת החומה" פיו נראה כסדק
בחומה הנושא את דבריו, חשבתי לעצמי איזה גיבור, וכבר עמדתי
לשלוף את חרבי ולהוציא את האומלל מהחור.
"לא יכולתי לשאת את המחשבה" המשיך בדבריו "שמושבה של חיידקים
יוקפו בחומה ויחיו כך בצמצום ובדוחק מנותקים מן העולם כחיות.
הרי זה לא יכול להיות! לכול דבר יש תועלת ואולי יש דרך אחרת.
לכן אני וחבריי למאבק עמדנו כאן נחושים בעמדתנו וצדקתנו הבענו
את התנגדותנו. הפועלים אשר בנו את החומה ללא התייעצות עם
הממונים החליטו להמשיך את הבנייה ויהי מה, אט אט ככל שנחישותם
של הפועלים נראתה בכל לבנה יותר תקפה, כך נחישותם של חבריי
למאבק הלכה והתרופפה. רק אני המשכתי לעמוד לבדי במקומי ולא
למוש מטמטומי. לכן זו תוצאת היצירה האומללה שמולך. בניית החומה
נעשתה כפי שעיניך רואות: האחד מימיני והשני משמאלי כך נשארתי
קפוא במצבי. בתחילה לא היה לי אכפת, אך ברבות הזמן הדבר הפך
לבלתי נסבל."
הבטתי באדם התקוע בחומה, נראה היה שצבע גופו בחלוף הזמן התאים
את עצמו לסביבתו כזיקית המסווה עצמה למען לא תבלוט יתר על
המידה לאויבה. מדהים בעיניי איך חתיכות עור יכולות להתמזג
בבטון לאורגניזם אחד, עד שבקושי רב אם בכלל אפשר להבדיל במצב.
אפילו הצומח אינו פסח על האומלל ונטע שורשים ברגליו ופלומות
דשא ירוק הציצו מחוריו, גם דיבורו היה כבד וקולו קר וחורק
כאילו הוא שורק.
כלב הגיח לפתע, הביט באיש החומה בחשדנות. לאחר כמה רגעים
בצעדים קטנים הגיע לרגליי החומה הריח באפו כמה פעמים, את רגלו
הרים והשתין. הוא בייאוש אמר:
"גם אחיי מגיעים אליי נושאים דברים רציניים. ישנם אחרים הבאים
ועורכים פיקניק לראות את מופע הפריק. מבקש אני בתחנונים
המלווים בדמעות כי יעזרו לי במצבי, אולי אף ידברו עם מי שצריך
על מצבי הקשה. אך אם מישהו עשה זאת? משום מה התשובה מתמהמהת."
"האמן לי" אמרתי לאיש החומה לאחר שסיים את דבריו. "האלים ובני
מינך משחקים על חשבונך. הרי כל בר דעת יכול להפרידך מחומתך
שהוא סד סבלך, כל אל במשב רוח קל יכול לפורר את קיללתך. אך אין
הם נוקפים אצבע לעזרתך. אוסיף רק ואומר שלא אעזור בשחרורך
מסיבה אחת ויחידה. במאבקך היית אמור לחשוב על כל תוצאה, אך הבה
ולא נזרע מלח על פצעך. אומר רק זאת: עמידתך על מאבקך ושינוי
עמדתך בעת התוצאה הוא בוז היוצא מכל רמך אבריי לך ולמחלתך!"