[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב עוז
/
געגוע לדיוטי

לא האמנתי שזה קורה לי. הנה אני שוב בדיוטי פרי ללא מזוודה.
בדיוק כמו בסיוט שחוזר על עצמו. טוב, הגזמתי. לא סיוט. מקסימום
חלום נורא. אבל אחד כזה שחוזר על עצמו כול פעם מחדש. שנים.
אני מגיעה לשדה תעופה, עולה לדיוטי פרי ומגלה שלא עשיתי צ'ק
אין בכלל, כי שכחתי לארוז מזוודה.

ואז מתחיל הלחץ. מה עושים? מה אני אלבש, איך אני אסתדר? ותמיד
אני מגיעה למסקנה שאני לא אוכל בלי הדברים האישיים שלי. אני
רצה בחזרה, יוצאת מהדיוטי, חולפת בסערה על פני כולם, נכנסת
למונית וצועקת לו "לתל אביב! עכשיו! ומהר כי אני צריכה להספיק
לחזור לטיסה!"
בכל פעם מחדש הנהג מונית מתעצבן עליי ונלחץ. כולם נלחצים לי
בכל החלומות. לא פגשתי אף נהג אחד רגוע עד עכשיו. כאילו שאי
אפשר להשיג נהג מונית אחד קול במדינה הזו. אחד כזה שיגיד לי
בשקט "אין בעיה בובה, תוך עשרים דקות את כבר כאן בחזרה". ואז
הוא ילחץ על כפתור ופתאום מתוך המונית יצמחו כנפיים לבנים עם
כיתוב של "מוניות קסטל" או משהו והמונית תטוס מעל ותוך כמה
דקות היא תנחת בול על הגג של הבניין שלי. אבל זה אף פעם לא
קורה.
אז אני מגיעה הביתה ומתחילה להוציא כול מה שיש בארון על המיטה
ואת כול כלי האמבטיה ואני מתחילה לחשב מה לקחת לערב, לבוקר
ולבריכה ולים, כאילו שיש לי את כל הזמן שבעולם. אבל תוך כדי
אני ממוקדת. יודעת בדיוק מה אני עושה. אפילו חוט תפירה אני
זוכרת לקחת. כאילו שאני אצטרך חוט תפירה. או פנס. או אולר.
למה? ככה. ובינתיים נהג המונית העצבני צופר לי מלמטה 'גברת? מה
קורה? את יורדת? אמרת שיש לך טיסה, לא?" ואני לוקחת נשימות
ארוכות כמו בפילאטיס ולא נותנת לו לבלבל אותי. אסור להתבלבל.
גלולות. גלולות. אסור לשכוח את הגלולות. ואפילו כל מיני כדורים
לצרבת, שלשלת, סרפדת. בית מרקחת שלם יש לי בבית. שנים אני
מחזיקה את הקיט לנסיעות הזה אתי, עם כל התרופות שכבר מזמן פג
תוקפן. ביום שאני באמת אחטוף איזו סרפדת אי שם על איזה אי אני
בטח אמות מהרעלה.

ובדיוק כשאני מרגישה שזהו, סיימתי לארוז, אני נזכרת בלונגי
הלבן, היפה, שקניתי בתאילנד ופתאום זה נהיה צרה לאומית. כאילו
שאם אני לא אמצא את הלונגי הזה עכשיו ואסע אתו, כל החופשה
תיהרס לי. ואני לא זוכרת אם ארזתי אותו או לא, אז אני הופכת
שוב את כל תכולת המזוודה ומתחילה לספור מחדש.
את הלונגי אני לא מוצאת אף פעם ובשלב מסוים אני מתייאשת
ומחליטה לצאת למסע בלי.
אני נכנסת למונית ומעודדת את הנהג כמו להקת מעודדות מקנטאקי.
"נו. יאללה, יותר מהר. שים גז. אתה יכול, זה בסדר. אין תנועה.
אני אשלם לך את הקנס, שים גז!!!"
אני מגיעה לשדה, חולפת שוב על פני כולם בריצה, הפעם עם הטרולי
העמוס לעייפה, ואני רצה ורצה ממש כמו בסרטים עם השיער מתנופף
ברוח. ובדקה האחרונה, בדיוק ברגע שבו אני אמורה לגלות אם
הספקתי לטיסה או פספסתי, אני מתעוררת.

שנים אני מנסה להפטר מהחלום הזה, אבל כלום לא עוזר. ומאז אני
מוצאת את עצמי, כול פעם מחדש, אורזת שבוע לפני. לא יום. לא
יומיים. שבוע. שאני לא אשכח כלום.

אז הנה מצאתי את עצמי כאן בדיוטי פרי שוב ללא מזוודה. והפעם
באמת, לא בחלום.
לוקח לי שתי דקות להבין שזה לא החלום ואני לא טסה לשום מקום.
בסך הכול באתי לראות את התערוכה לציון 100 שנה לבצלאל.

מוזר. אני מתהלכת בין כתלי הדיוטי פרי הישן ומתגעגעת. למה
היינו צריכים את ה"קניון רמת אביב" הזה שבנו לנו בטרמינל החדש?
היה משהו כל כך מקסים וביתי בדיוטי הישן והמרופט. זה שאתה יודע
שתסיים לעבור בכולו לפחות פעמיים עד הטיסה. ותחושה של הכול
בסדר מותק, לא תפספסי אף מבצע.
ובמקום בשמים של קשארל במבצעי 1+1 ושפתונים של לנקום אני מוצאת
עבודות גמר של סטודנטים לאמנות. ויש דברים מאד מעניינים.
מעוררי השראה אבל מי יכול להתרכז בכלל כשכל מה שאני חושבת
ונזכרת זה מה היה פה ומה היה שם.
אז כאן פגשתי את ט', בטור של הטלוויזיות. זה היה בגיל 17, באחד
מהטיולים המטופשים של דיזנהויז של 28 מדינות ב16 יום ובעצם
הפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל. ובתור לקפה הכרתי את ד' שהצטרף
אליי לטיול בתאילנד במשך חודש. והנה כאן, בחדר עישון, ישבתי עם
ג' המיתולוגי ובדיוק בנקודה הזו הוא ליטף לי את השיער ולא
הפסיק להסתכל עלי. וישבנו שם חבוקים בתוך ענני העשן, מתרגשים
ביחד לקראת החופשה שהתחילה כבר עכשיו בין כתלי הדיוטי העייף.
הרגשתי לא נעים מהסטודנטים. במשך שנה הם עמלו על עבודת הגמר
שלהם והנה אני כאן נסחפת לזיכרונות מטופשים וילדותיים במקום
לספוג קצת אמנות.
אז התחלתי לטייל בין לבין, ועצרתי והרהרתי. וקראתי. וחשבתי.
והתרשמתי. והתאכזבתי. ושוב התרשמתי ושוב חשבתי. ואמרתי לעצמי
שבא לי גם. ומצד שני לא. ומצד שני כן. ואז נחת לו מטוס. וכמו
ילדה בת חמש רצתי אל החלון מוקסמת מרגע הנחיתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסיגריה שאחרי
תמיד תרגיש
מקופחת.



גפרור במצוקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/5/07 22:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב עוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה