אני באמצע מלחמה יקירתי.
אני לא בטוח אם המכתב הזה יגיע אלייך בכלל.
אהובה שלי, קשה פה מאד אבל מה שהכי קורע אותי ומפלח את ליבי
זאת הידיעה שאת לא פה לידי ושכנראה, רוב הסיכויים שאני לא
אחזור אלייך יפתי, בחיים.
האבק והחול משקפים את הרגשתי הכללית. הפכפכה, בין עצבות
לדיכאון עמוק, ובין דיכאון עמוק לעצבות יותר עמוקה.
אני מצטער נורא, אני לא עומד בלחץ ואני מתפרק פה, כותב מכתב
מטופש באמצע מלחמה ארורה,הפחד רק מתגבר.
יקירתי, אני כבר שכחתי איך פנייך החלקות נראות מבעד לחולות
ולהרים, לימים והאוקינוסים.
איני זוכר כבר את ריחו המשכר של שיערך, אני זוכר רק את ריח
הגופות ההולך ומתבוסס בשטחה של המלחמה.
אני מתגעגע אלייך אהובתי, יותר משאוכל לדמיין או לספר.
אני פצוע אנושות.לא פיזית, אלא רק נפשית.
אני מקווה שאת עוד עדיין תהיי שלי, יפתי, כשאחזור,יקירתי, ולא
תהיי של מישהו אחר.
הימים עוברים באי שקט ובחוסר ידיעה, מה יקרה בשבוע הבא, כל כך
קשה פה שאפשר לחתוך את המתח בסכין.
כולם פה כל כך מתוחים ועצבניים, אני לא מאשים אותם, גם אני
כזה. נראה לי שהיה עדיף אם לא היתה מלחמה.
טוב אני חייב לסיים אהובתי,אשלח ל ורדים אדומים, רק חבל שפה הם
לא גדלים,תדמייני נשיקות חמות של אהבה וחיבה. אני אוהב אותך.
אני באמת חייב לסיים, הויטנאמים תוקפים את המחנה, ביי ביי
אהובתי