אתם מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם יודעים, שזהו זה, החיפוש
נגמר, החיפוש לאהבה נגמר ולא בתוצאות טובות, אתם יודעים שלא
תמצאו עוד אהבה.
אתם פשוט יודעים זאת כי אתם מכירים את עצמכם, איזו מישהי בכלל
תרצה להידלק עליכם.
טוב לי הייתה ההרגשה הזאת, ההרגשה הכי מבאסת שיכולה להיות.
אך מסתבר שטעיתי, מסתבר שטעיתי לגבי כל נקודת המבט שלי על
החיים והכאב הזה שתמיד תקף אותי כמו כריש המריח דם אינו תוקף
שוב, כנראה שהדם אינו נמצא עוד במים המלאי כרישים, וכנראה
שהכאב אינו מצא איזושהי נקודת תורפה, חולשה ברגשותיי.
והנה אני פה כותב, בשעה 4 וחצי בבוקר, מה חדש? שוב אני לא
מצליח לישון כנראה שכן, אתם יודעים אחרי המוות של טלי, היה לי
קשה לחזור, אך חזרתי!
עברתי שינוי! סוף סוף! אחרי מי יודע כמה לעזאזל שנים, סוף סוף
זה קרה!!! סוף סוף! העצבות נגמרת, אז דבר מעיק עליי משום מה,
למה שאני בלי אהבה? או למה אני עם שינה מועטה?
אני לא יכול לחזור לחיים, בדיוק כמו שהם היו, החיים של פעם?
אני לא יכול לחזור אליהם? הרי עברתי הרבה משברים קשים בחיי?
אני לא יודע בכלל מה אני מברבר, ובטח שגם אתם לא.
כשאני חושב על זה, אני מישהו שכותב, וגם שהוא כותב, הוא יודע
שהכתיבה שלו פשוט מעוררת רחמים, כי היא לא טובה, ובכל מה שהוא
יעשה, או יחליט לעשות בעתיד, זה לא יהיה טוב.
אני אופטימי בדבר אחד, לפחות יצאתי מהדיכאון, לא לגמרי, אבל
יצאתי ברובו, אני חושב.
טוב אני חייב לזוז, מרגיש את השינה אופפת אותי חזק חזק ומקרבת
אותי אליה.

והנה הגיעה השעה לקום, לקום מהחלום לחיים טובים, לקום מהחיים
שהכל בסדר, אך לבסוף הופתעתי קשות, זה היה חלום, אבל עם השפעות
רבות על חיי, הנה טלי, לידי במיטה, ישנה כל כך יפה, ודבר זה
מוביל למשהו אחר.
יצאתי מהדיכאון לגמרי, יצאתי מכל העצבות הזאת שכבלה אותי
ברגשותיי.
האור שבקצה, מתקרב, הוא באמת מתקרב, אני יכול לראות את השמש,
ולהרגיש את מגע הרוח המלטפת, להריח את הפרחים.
אולי באמת יש דבר כזה חיים שמחים.