"לאן אתה בורח כל הזמן?", הבחורה עם התלתלים הקופצניים שאלה
אותי.
"לשום מקום", עניתי לה.

בכיתה ב' הייתי בבית ספר דתי, המורה לאה סיפרה לנו סיפור, כל
הזמן היו מספרים לנו סיפורים בבית הספר הדתי.
"כשמתים ועולים למשפט", היא אמרה, "ה' שופט אותך על כל כל
המעשים שעשית בחייך, בספר החיים יהיה כתוב אפילו עם גנבת מחק
בכיתה א' מהחבר שלך או שיקרת"

אם זה חטא כזה גדול לשקר, אני בסוף חיי אהיה שישליק חרוך.
שיקרתי לאהבת חיי כביכול, כל הזמן. גם לאמא, אבל זה לא מציק לי
כי לשקר לאמא תמיד יש הצדקות.

למה שיקרתי למתולתלת? באמת שאין לי מושג, זה נראה הגיוני באותו
הזמן.

"לשום מקום", אמרתי לה בעוד שבראש שלי זועק המשפט "למקום שקט,
לעיר מקלט".
הוא זועק בצרחות ותמונות כמו באותו יום הורים בו נעמי, בעלת
גלגלי הזיעה תחת זרועותיה התלוננה עלי לאמא שלי.
"ככה אתה תסיים כמנקה רחובות בלה בלה בלה בלה אתה לא תשיג
עבודה בלה בלה".
אוההה כיתה ח' הנפלאה.

אני זוכר איך דמיינתי את עצמי תוך כדי שהיא מדברת, מתאמץ לא
להקשיב לה...

עומד על הבמה, אני והלהקה, סיימנו לנגן את השיר, אלפי מחיאות
כפיים החלו להרעים את הפארק ואני עמדתי וחשבתי איזה טיפשי זה
למחוא כפיים, וחשבתי על נעמי "כן נעמי, שום דבר לא יצא ממני"

אבל עכשיו נעמי מתה, בהפגזה האחרונה. אמא שלי ברחה לבת ים
והפכה לפליטה. כל אנשי העיר הזאת מתים או עברו לערים מרוחקות
מזמן.
רק אני חזרתי, אני והשכן האנגלי האידיאליסט שלא מוכן בשום אופן
להיכנע ולעבור.

אני עומד עכשיו על מה שהיה פעם בית ספר "הדקל", הר לבנים גדול
עכשיו.
ואז היא הופיעה.
מה היא קשורה עכשיו? תמיד היא מופיעה בזמנים לא מתאימים.
"לאן אתה בורח?" היא שואלת אותי.

לפה! לפה אני בורח כל הזמן
למקום של אחרי ההפגזות
למקום אותו כל האנשים נטשו.

"לשום מקום, מה את עושה פה?"