אחרי ההלוויה של דוד שאול הלכתי לכיוון הים. מוגזם יהיה להגיד
הלכתי. יותר נכון יהיה להגיד הולכתי. היה זה מסוג אחרי הצהריים
של קיץ אפור ולח בהם איבר הופך אוטונומי, לא תמיד מבקש עצמאות
לפני ומוליך את בעליו כרצונו. הפעם היו אלו הרגליים שלקחו
ריבונות ובלי משים מצאתי את עצמי נפלט מבוגרשוב ישירות לכחול
עמוק. כאן נרגעו הרגליים ותפסתי שוב פיקוד יחסי על הגוף. קצת
קשה לי לאחד את איברי הגוף למטרה משותפת כאשר הפיקוד עצמו
מפוצל למדי, נע בין מאניה לדיפרסיה, בין שממה להתלהבות. לפעמים
אני מרגיש שיותר נוח להיות מובל ולשחרר את הפיקוד לתנועות הרוח
- כך לפחות נוסף למשוואת חיי המבולבלים גורם ההפתעה ומטפטף אי
סדר חיצוני על אי הסדר הפנימי - גורם לו להראות מסודר יותר,
כמעט הגיוני.

כשהגעתי לפנינה של רמדה שקלתי אם לרדת לחול או להשאר צופה,
איסטניס מרוחק, על ההתרחשויות שעל החוף. דילמת הזיעה, אני קורא
לזה - האם לצאת לטיול או לצפות בנשיונל ג`יאוגרפיק, האם לשחק
כדורסל או לפצח גרעינים, האם להשתתף בחיים או לשקוע בהזיות.
החטיבה הרדיקלית של מוחי לא חיכתה להחלטה משותפת, זאת לעולם לא
מגיעה והזיזה את כוחותינו לכיוון החול. חלצתי כפכפים, כולם
הולכים עם כפכפים הקיץ וזה כבר לא נעים וחיפשתי כיוון. החטיבה
הנרקוטית במוח הציעה בחיוך בירה - כך הכחול יהיה כחול יותר -
והחלטות כאלה אנחנו אוהבים לאמץ בחום, הכי קרוב שיש להחלטה
משותפת.
בירה עם צ`ייסר ג`יימסון אכן הביאו להפסקת אש והכל הפך מחוייך
יותר. זה הזמן שבו אתה פותר לעצמך את דילמת הזיעה לטובת ההחלטה
שקיבלת: במקרה הזה החול באצבעות הרגליים היה מלטף ולא מלכלך,
ההבל שנשף הים היה מחבק ולא מעיק ואף הנוף הנשי היה נעים לעין
ולא מנוכר. כמובן שבמקרה שדילמת הזיעה היתה נפתרת לטובת חלופת
הצופה המרוחק הכל היה שונה אבל זה לא רלבנטי כרגע, עוד צ`ייסר
אחד ואני נשאר עד השקיעה.

לידי התיישבה ילדונת חומה אדומה. "הי, אמרתי,את חומה אדומה".
היא חייכה ושאלה "זה מוזר לך?" "קצת", אמרתי וניסיתי להזכר למה
זה מוזר לי. ,איזו בירה אתה שותה?" שאלה ובעיניה סוג של הבטחה.
ניסיתי להזכר. אני תמיד שותה את אותה הבירה אבל עדיין כל גיסות
המוח ניסו להבין למה החום אדום היה מוזר לי ולא הצלחתי לפענח
את התעלומה. "הוא שותה טובורג רד", עזר לי הברמן. "אז תביא לי
גם!", אמרה הילדה ומשום מה אופן ההחלטה שלה נראה לי רך ומאד
הגיוני.
הבירות המשיכו לזרום וישבנו עד השקיעה. היתה שקיעת מטריקס -
הזמן האט והשמש דיממה, כמו צפירת יום הזכרון, קוראת לכל להפסיק
את עיסוקיהם, להעמיד את מוחם דום ולהתרכז בפלא הגדול - סופו של
עוד יום בחייהם. האור האדום הפך את העור שלה לזוהר ומתוך עיניה
השתקף ים אחר, ים ישן, בתולי ושקט יותר. דאוס עם 'Nothing
really ends' התנגנו ברקע בתזמון מעורר תמיהה ובשלב זה הפיקוד
קצת איבד מהרלבנטיות שלו, העבר וההווה הצטללו במוחי השתוי
והעתיד לא קפץ להפריע. ועוד אומרים שאלכוהול מקהה את החושים.

התבוננתי מערבה, מבקש עוד טיפת חום. מהשמש נותרו רק שריטות
אדומות ורודות ברקע הכחול. הילדה נישקה אותי על הלחי, מבט ים
אחרון בעיניה ורגליים חומות אדומות נעלמו. הרגשתי את המאניה
מרפה אחיזתה, נעלמת בשקט כמו בועות הקצף על קירות כוס הבירה
הגדולה, מפנה אותי לטובת אחותה הדפרסיבית המכוערת. קמתי מכסאי
והלכתי לכיוון קו המים שעדיין נצצו בהתרגשות אחרונה. השפל
הותיר אחריו חול כבוש ומסודר וכפות רגליי נגעו בכחול כהה
המתלחש. אז נזכרתי למה החום אדום של הילדה נראה לי מוזר.
נזכרתי שבכיסי נמנמה מהצהריים בשקט הכיפה הלבנה הגדולה שסבא
קנה לי לבר מצווה. גלים חמימים ליטפו לי את כפות הרגליים
בעידוד. חבשתי את הכיפה, עצמתי עיניים ואמרתי בשקט קדיש.

לדוד שאול.