ביום שבו גיליתי שאין קווים ישרים, חיי לקחו פנייה חדה בצומת
מסוכן, במהירות די פרועה שגרמה ללא מעט סימני צמיגים על הכביש.
אני זוכר את היום בו גיליתי שאין קווים ישרים, כאילו זה היה
אתמול. אני אמנם לא זוכר את התאריך, הייתי אומר שבקושי את
התקופה. אין לי מושג אם זה היה בחטיבה או בתיכון, אבל את המקרה
אני זוכר לפרטי פרטים.
עמדתי שם בהפסקה, במסדרון, מול חדר המורים. הסתכלתי על המעקה,
שהיה מורכב משלושה קרשים לרוחב. זה היה אחרי שיעור מתמטיקה
פורה, חשבתי על הרעיון ששלושת הקרשים מקבילים זה לזה. עוד אחת
ממיני ההנאות הקטנות של ההפסקות הקטנות בין השיעורים. חשבתי,
איזה יופי שהמתמטיקה נכנסת לכל מקום בחיינו, בכל דבר, מופשט או
מוחשי שיהיה. התמקדתי בקרש הישר העליון, הוא ישר. התעמקתי
בצורה שלו, התעניינתי איך מכינים אותו ככה מדויק, איך הכל
התחיל.
ופה הכל התחיל. כאילו שני תאים אפורים במוח שלי מנהלים שיחה.
אחד שואל, השני עונה. איך ניסרו אותו כל כך ישר? בעזרת סרגל
כמובן, או משהו בסגנון. ואיך הכינו את הסרגל?
אחרי חצי דקה של מחשבה, אחד התאים מצא את השורה התחתונה של
הדיון. הקרקע. ברור לפי הרצפה, לפי האדמה, לפי כדור הארץ. רגע,
כדור, זעק תא אפור מאחת הפינות של המוח. כדור לא ישר.
נכון, אז הסטייה היא מזערית כי כדור הארץ הוא עצום, וכנראה שזה
לא מפריע לאף אחד חוץ ממני. אבל עדיין זה לא מדויק, לא אמיתי.
כל חיי עד אז שיקרו לי, לי ולכל העולם. לכשהגעתי הביתה באותו
היום, גיליתי שכבר כמה אנשים עלו על זה הרבה לפניי, ואפילו
פיתחו תורה שלמה של מתמטיקה שמסתמכת על זה שאנחנו חיים על
כדור.
אבל היום שבו גיליתי שאין קווים ישרים, לא היה רק נקודת מפנה,
אלא גם נקודת שיא. באותו הרגע שבו הצלחתי לבד להגיע למסקנה
שהכל שקר. התנתקתי כמעט מהכל, ניסיתי להגיע לשורש. אכן הגעתי,
וגיליתי שהוא לא באדמה בכלל, אך שגזע רחב ומוצק משתרע ממנו
והלאה. היום, בהסתכלות אחורה אני גאה על היום הזה. מכאן אני
יכול רק לרדת.
אחרי כמה שנים, חבר טוב שלי קרא ספר של לייבניץ והוא גילה לי
שהכל בר-חלוקה. אבל זה כבר סיפור אחר.