השלושה פנו אחריה. גו'אנה החליפה עם השומר כמה מילים והוא הנהן
כמאשר. הם עברו את גלאי המתכות ונכנסו פנימה. אולם הכניסה היה
מרשים בהרבה משער הכניסה. הוא היה גבוה ומוארך. בצדי הקירות
ניצבו דלתות רבות עם לוחות מקשים להכנסת קוד כניסה לידן. במרכז
רצפת השיש של האולם התנוסס סמל הפנטגון: ציור של הבניין המחומש
ובראשו הכתובת "מטה משרד ההגנה של ארצות הברית". עציצים גבוהים
ניצבו לאורך הקירות, ועל הקירות עצמם נתלו תמונות גדולות: באחת
מהן נראה נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון, מרים את דגל
שלוש עשרה המושבות במלחמת האזרחים, באחרת נראה הנשיא טרומן
בחדר עמוס מפות לעייפה, ובאחת נוספת נראה מטוס קרב מסוג F-15
מרחף באוויר. מצדו השני הבחין ריצ'רד בדיוקנותיהם של שרי ההגנה
של ארצות הברית לתולדותיהם, כאשר תחת כל שם מצויינת תקופת
הכהונה. תחת דיוקנו של שר ההגנה הנוכחי, דין ריצ'מונד, נכתבה
תקופת תחילת הכהונה בלבד - שנת 2005.
בקצה האולם ניצבו דלפקי קבלה, כאשר בין העציצים שעל הקירות
הונחו ספסלי המתנה ריקים מאדם.
"אין קבלת קהל בשעות האלה", אמרה ג'ואנה לריצ'רד. ריצ'רד הבחין
פתאום בעשרות השעונים אשר נתלו מן התקרה. כל אחד מהם הראה שעה
אחרת, בהתאם לכתובת שמעליו: נובוסיבירסק, ניירובי, ירושלים,
בלגרד, גריניץ'... עד אשר צד את עיניו של ריצ'רד אותו שעון אשר
הראה: "וושניגטון: 00:37."
"זה באמת היה הכרחי להביא אותי לפה בשעה כזאת?" שאל ריצ'רד.
"תיכף הכל יובהר לך," אמרה ג'ואנה בחמימות. "פרד, ג'ק, אתם
יכולים ללכת לחדר המנוחה. הייתם לנו לעזר רב, תודה רבה
לשניכם." פרד וג'ק הנהנו, ניגשו לעבר אחת הדלתות הצדדיות,
הקישו קוד כניסה ונעלמו מאחוריה.
"מר מקגרוגר, אנחנו הולכים בכיוון השני." היא פנתה לקצה החדר
והובילה אותו אל דלת נוספת, והקישה מספר ספרות בלוח. נשמע
זמזום קל ונקישת מנעול, וג'ואנה דחפה את הדלת כלפי פנימה.
בדרכם עברו ריצ'רד וג'ואנה מספר דלתות ומסדרונות עמוסים
בתמונות מההיסטוריה הצבאית של ארצות הברית, עלו בשני גרמי
מדרגות והגיעו לדלת כפולה בקצה אחד המסדרונות. בתגית קטנה ליד
הדלת, מעל לוח המקשים, נכתב:

214. חדר הנצחה.

ג'ואנה הקישה מספר ספרות ופתחה את אחת הדלתות. לפני ריצ'רד
נגלה חדר גדול ואפל. התאורה היחידה בו הגיחה מפנסים אשר הותקנו
ברצפת החדר. תמונה גדולה ניצבה על הקיר המרכזי. בתמונה נראו
חורבות צלעו המערבית של הפנטגון, כשניידות מכבי אש מתיזות עליה
מים. על הקירות נתלו תמונותיהם של 191 בני אדם, כששמותיהם
כתובים מתחת ולצדן מצויינות שנים, בדומה לתמונות של שרי ההגנה
לדורותיהם בכניסה לפנטגון. אך בשונה מהם, דבר אחד היה משותף
לכל אותן תמונות - תאריך הפטירה של כל אחד מהאנשים היה בשנת
2001. מתחת לתמונה הגדולה נכתב באותיות אבן: לא נשכח ולא
נסלח. במרכז החדר ניצב סלע ועליו נר זיכרון. על הסלע הונח זר
פרחים.
ג'ואנה גררה שני כסאות משולי החדר. היא הזמינה את ריצ'רד לשבת,
והתיישבה בעצמה. "קצת קודר כאן," אמרה, "אבל לפחות יהיה לנו
קצת שקט." לאחר רגע קט הוסיפה: "אתה בוודאי רוצה לדעת מדוע
זימנתי אותך הנה." היא דיברה בשקט ובנועם.
מאיפה הסקת את המסקנה מרחיקת הלכת הזאת? חשב לעצמו ריצ'רד.
"כפי שכבר הצגתי את עצמי, אני ג'ואנה ספרינג, אחראית מחלקת
ההסברה במשרד ההגנה האמריקני."
"שוב, נעים מאוד."
ג'ואנה חייכה חיוך קל והמשיכה. "כידוע לך, היום בבוקר אירע
במנהטן פיגוע רצחני, עד כה ההערכות מדברות על יותר ממליון
הרוגים."
"מליון?!" ריצ'רד היה מזועזע. "בבוקר דיברו על אלפים!"
"אתה יודע איך זה במקרים כאלה," אמרה ג'ואנה בצער, "תמיד
הולכים על בטוח. המספרים יכולים רק לעלות, לא לרדת. חוקרי
ה-FBI ערכו דגימות למקורות המים באיזור מנהטן וגילו כי הם
הורעלו בחיידק טורף אלים מסוג V-15, אשר מכפיל את עצמו בקצב
מסחרר של אלפית השניה. כאשר הוא עובר בדרכי העיכול הוא עשוי
לגרום למות הנשא בתוך שלוש שעות. בכל מקרה, ברגעים אלה ממש
מיובאים למנהטן מיכלי מים אשר נבדקו ונמצאו טהורים. נראה שניו
יורק תאלץ לחזור כמה מאות שנים אחורה למשך התקופה הקרובה, אך
אין ברירה."
ג'ואנה לקחה נשימה ארוכה והמשיכה.
"על כל פנים, אני מניחה שצפית היום בנאומו של הנשיא."
ריצ'רד הנהן.
"יפה." אמרה ג'ואנה. "אם כך בוודאי הבנת שהנשיא רציני מאוד
בכוונותיו לפעול בנושא הזה."
ריצ'רד נזכר בדבריו של הנשיא בנאומו באותו בוקר: "יידעו לעצמם
כל אותם רוצחים חסרי לב, אשר הולכים בעיוורון אחר אמונות
סאדיסטיות, כי הפעם אמריקה שומרת לעצמה כל זכות, ואני מדגיש,
כל זכות, לפעול על פי ראות עיניה בעניין זה."
"כן, הוא די הבהיר את עצמו בקטע הזה..." מילמל ריצ'רד.
ג'ואנה נראתה כעת רצינית אף יותר מבתחילת השיחה. "המידע שאני
הולכת למסור לך כעת, מר מקגרוגר, הנו מידע מסווג ביותר. אף
אזרח באמריקה עדיין לא מודע לקיומו. רק צמרת השלטון והצבא. לכן
חשוב מאוד שלא תדבר עליו עם אף אחד, עד הרגע המתאים."
ריצ'רד עטה כעת הבעת תמהון. היום הזה לא הולך ונעשה פשוט...
ג'ואנה המשיכה. "כפי שאדם עם השכלה כמו שלך בוודאי משער, לממשל
יש תוכניות חירום לתרחישים רבים. לפני ארבע שנים, בניגוד למה
שרבים חושבים, לא הייתה ארצות הברית מודעת ברמה גבוהה לסבירות
שיתבצע פיגוע שכזה. על כן, הממשל לא נערך בהתאם. לאחר אותם
אירועים נוראים, שורטטו כמה מתארים למקרי חירום שבהם חס וחלילה
יקרה דבר דומה."
"וקרה דבר דומה."
"אפילו יותר גרוע מהקודם. ישר כשנודע על הפיגוע, החליט הנשיא
כי תכניות החירום האלה ייצאו לפועל, כבר מחר."
"כבר מחר?" ריצ'רד היה מופתע.
"כן. התכנית הראשונית כללה תגובה מהירה לצרכי הגנה מיידית.
קודם כל, הערים הגדולות בארצות הברית חייבות להיות מאובטחות
יותר. חייבים להבטיח את הגנת המרחב האווירי, היבשתי, הימי ואת
בטחון התשתיות. כדי לבצע את כל זה בדרך המהירה ביותר ועל הצד
הטוב ביותר, ישנו רק פתרון אחד."
ריצ'רד קיווה כי ג'ואנה לא עומדת לומר את מה שהוא חשב שהיא
עומדת לומר. "מיס ספרינג, את לא מתכוונת ל..."
"צבא ארצות הברית ייפרס בימים הקרובים לאורך הגבול ובעורף. כל
עיר גדולה תאובטח על ידי מספר חטיבות, בהתאם לגודלה. סוללות
טילי קרקע-אוויר ימוקמו באיזורי הערים ובפריפריה וחיל הים
יפטרל לאורך החופים. מטוסי חיל האוויר יבצעו פטרול אווירי,
בדומה למה שביצעו גם לאחר ה-11 בספטמבר 2001. חיילים יכנסו
לתוך הערים, יאבטחו את המקומות הציבוריים ויפטרלו ברחובות."
ריצ'רד הביט לרגע בג'ואנה כלא מאמין. לאחר מכן שחרר צחוק קצר.
אך פניה של ג'ואנה נשארו חתומים. ריצ'רד הבין כי היא רצינית.
"אבל... מיס ספרינג, הדבר יגרום לפגיעה נוראה באיכות החיים של
התושבים! לפי מה שאת אומרת, ילד לא יוכל ללכת לבית הספר עם תיק
גדול בלי שיעוטו עליו שלושה נחתים ויפרקו לו את התיק! זוג לא
יוכל להתייחד בפארק בלי לראות שומר במדים עם M-16 שמפטרל על
השביל! חופש הפרט ייעלם!"
ג'ואנה הרכינה את ראשה. ניכר היה כי גם לה קשה עם המצב. היא
התעשתה, הרימה את ראשה וחזרה לדבר. הפעם, ניטל הטון הרשמי
מדבריה. "ריצ'רד... אתה חייב להבין שאין דרך אחרת. אתה אולי
עדיין לא קולט את המימדים של האסון שקרה לנו היום. אבל חייבים
לפעול, ומהר. בטחונם של האזרחים הוא מעל לכל. לך יש רעיון
יותר טוב?"
ריצ'רד היסס. "ג'ואנה... סליחה, מיס ספרינג..."
"זה בסדר."
ריצ'רד חייך קמעה. "ג'ואנה, אני לא יכול לחשוב כרגע על משהו,
אבל בטוח יש פתרון אחר..."
"עד שלא נמצא פתרון אחר, אין לנו ממש ברירה."
ריצ'רד נשען על ידית הכיסא וגירד את מצחו. לאחר זמן מה הניד
בראשו והרים את ידיו כנכנע.
"בסדר. נניח שאין פתרון אחר. מה אתם רוצים ממני?"
"אנו צריכים את עזרתך."
"בפיצוץ ילקוטים?"
ג'ואנה התעלמה מההערה ושוותה כעת לקולה נימה עניינית. היא רכנה
לעבר ריצ'רד.
"מחר בבוקר, בשעה 09:00, ייכנס שר ההגנה מסיבת עיתונאים בחדר
העיתונות בבית הלבן, שם הוא יודיע לכלל אזרחי המדינה על הדברים
שאמרתי לך עכשיו. אנחנו רוצים שתהיה שם.
"אוקיי, ומה זה יעזור אם אני אהיה שם?"
"אתה תעלה לדוכן אחריו."
גופו של ריצ'רד קפץ בחוסר שליטה. ריצ'רד אמנם היה מרצה במכללה
מזה תקופה ארוכה, אך לעמוד מול קהל של 200 מליון איש, זה כבר
דבר אחר.
"ו... ומה אני אמור לעשות שם?"
"אנחנו רוצים שתסביר לאזרחים שהדבר מתבצע לטובתם ולמענם. רצינו
להביא דמות לא פוליטית, מישהו שבקיא בחומר, שיוכל להבהיר את
הדברים בצורה מתקבלת על הדעת. ממחקר קצר שערכנו עלה כי אתה
האדם המתאים ביותר מבחינתנו למשימה."
ריצ'רד לקח רגע והביט על החדר סביבו. הוא התבונן בתמונת
הפנטגון ההרוס, באבן, ובתמונות הקורבנות. לבסוף פנה והסתכל
בעיניה של ג'ואנה. הן היו נואשות, עייפות, ויפות.
"טוב, נו, זה עדיף על פיצוץ ילקוטים..."
ג'ואנה צחקקה. "מעולה. אתה תישן כאן הלילה. בוא ואראה לך את
החדר שלך."
ג'ואנה קמה מהכיסא וסימנה לריצ'רד לבוא אחריה. היא הובילה אותו
חזרה לתוך המסדרון, והצביעה על אחת הדלתות. "זהו אחד מחדרי
המנוחה, הוא הוכן במיוחד למענך. כל מה שתצטרך נמצא כאן. הקוד
הוא 0243#." ג'ואנה הוציאה פתק קטן מכיסה ושרבטה עליו דבר מה.
"זה המספר שלי, לכל מקרה." היא הגישה לו את הפתק. "יום גדול
מחכה לנו מחר..." היא חייכה. ריצ'רד הנהן.
"לילה טוב." אמר.
"לילה טוב. ותודה."
ריצ'רד התבונן בדמותה של ג'ואנה ההולכת ומתרחקת לאורך המסדרון.
לאחר שנעלמה בפנייה, שיחרר אנחה, הקיש את הקוד ונכנס לחדר.