דיו, בוא והצף אותי בקווים.  בקווים מסתלסלים, חדים, ענוגים.
אני שוכב כאן תחתיך - עירום, חיוור ודק.  כל כך דק ושקוף...
אני רוצה,
שתרטיב אותי בשחור האפל שלך, שתטביע את עורקיי הכחולים ותחדור
אליי, לתוך דמי. עכשיו, הלילה!

אני שופך עליו את נוזל הגוף המהביל שלי, הנקרש ברגע בו מתרחש
המגע, קופא בחיוורון השקוף שבין עורקיו הישרים.  גופי נענה
לתחינתו ובו בזמן - גם לדמי הגועש בי.
גוהר אני מעליו, מביט בגופו הבוהק והרך ואני קרוב קרוב אליו.
הוא טובע עכשיו מתחתיי, מפרפר בכאבו ומנסה להימלט ממני. אני
שופך שוב, מטביע אותו.

 
גופי כבד עתה בנוזלי-גופך..  התמלאתי בך לכדי שיתוק. משני
צדדיי - בכל כולי - החדרת את זעמך.
זעם עמוק בך, תשוקה חדה וצורבת, שליחכה בתהומותיך ונספגה עכשיו
בי.  אני מוצא עצמי מתפתל בחריצי-בשרי, מזיע ונכנע שוב לדם הזר
שפלש לתוכי עם איברך ומציף אותי עד תום.
אני כבד עכשיו, וקהה.

הרפיתי אחיזתי ממנו. הלילה הוא רק שלי ושלו והוא יודע זאת
כמוני. כן, רק שלי ושלו הוא לילה זה!   לילות אחרים - גם הם
זמן תשוקה לנו... לפעמים אני לופת אותו ופוקד על השחור והכחול,
לפשק חזק את גופו הרופס. הם מצייתים לי כתמיד ואני מביט בו
מוטל ככה תחתיי, רוטט אליי בקצותיו והוא חיוור. וכשהוא חיוור,
חסר נשימה וספוג בדמעותיו, אני מבחין בו מחייך בקושי, וכולו
שלי - הנייר, עבדי הנאמן והתאוותן.

חייך מבתקים אותי עד תום, כידון דיו אכזר שלי... אני עד לך,
אנוס לגחמותיך ושאיפותיך הכמוסות.  בשרי שותת בחושך, לאחר כל
פעם בה אתה פוקד אותי ואני מגיר - עכשיו בברכיים צמודות - את
הארס שלך מתוך גופי, בכאב ובייסורים אהובים.
רק דמך האפל עוד נותר בתוכי פנימה והוא סמיך ומתוק.
---  לעולם לא תשביע את תאבוני.