סתם יום רגיל, שקט בהתחלה.
אני יושבת בחדר, קוראת קצת, שומעת מוזיקה.
נשכבת על הגב, בוהה בתקרה. יום רגיל לחלוטין.
פתאום יש לי תחושת בטן מוזרה, איזשהו חוש שמסמן לי שמישהו עומד
להגיע. או שאולי אלה האוזניים שלי שקלטו, ברוב תבונתן יש
לציין, קולות של צעדים דרך החלון, שתריסיו פתוחים למחצה. ואכן,
לאחר כארבעים שניות הם מתייצבים בפתח חדרי.
ראשון נכנס יואב, אחריו איתי, אחר כך נועה ואחרון שלומי.
"יש לנו משהו חשוב לספר לך", כך איתי.
"ששש!" משתיק אותו יואב, "תן לה להבין לבד מה קרה".
איתי מציית, וארבעתם ממשיכים לעמוד ולשתוק. נועה ושלומי עם ראש
מורכן מהרגע שנכנסו. לא מעזים להסתכל לי בעיניים, כאילו ברגע
שיסתכלו הן יתחילו לירות עליהם חיצים.
"אתם מוכנים להגיד לי כבר מה הולך?!" אני שואלת לאחר כמעט
דקה-דומייה, וכל ורידיי מתפקעים מבפנים.

רק דבר נורא ביותר היה יכול להביא את ארבעתם ביחד אליי הביתה
ביום קייצי ודביק שכזה.
כלומר, זה לא שהם לא חברים אחד של השני, וזה גם לא שהם לא
חברים שלי. להיפך, אנחנו, חמשתנו, נפגשים בדרך כלל כל
יומיים-שלושה - או פעם בשבוע בתקופות לחוצות במיוחד - כל פעם
במקום אחר: לפעמים זה במרכז המסחרי, לפעמים באיזה גן ציבורי או
פארק - סתם, מדברים, צוחקים על אנשים, מעבירים חוויות. לפעמים
באים לאיתי הביתה לראות סרט. אבל אליי? כולם ביחד?! אמא שלי
צריכה להיות במצב רוח ממש טוב בשביל להסכים לכזה בלגן ביום
שאין בו שום סיבה למסיבה.
לא, הילדים האלה לא מסודרים או שקטים במיוחד. ואני נכללת
בתוכם.

"המממ", שלומי תופס תעוזה ומכחכח בגרונו בטרם יתחיל לדבר.
"באנו לכאן בשביל לספר לך משהו".
"כן, את זה כבר הבנתי", אני כבר מתעצבנת וכמעט מוציאה את
העצבים על שלומי, העדין-יחסית והרגיש שבחבורה.
"טוב נו, די כבר, אני אומרת לה וזהו", מתעצבנת גם נועה, וצועקת
ספק עליהם - ספק עליי.
"יוני מת בתאונת דרכים!" היא נושמת לרווחה.
אני יושבת קפואה על המיטה-וחצי שלי. מנסה לעכל, להגיד משהו,
אבל לא יוצא.
"ממ. מממ. מה. אא. איך. למה".
יואב ממהר להגיש לי כוס מים. אפילו לא ראיתי אותו יוצא מהחדר
בשביל להביא אותה מהמטבח.
"תשתי, תשתי, תירגעי קודם".
"איך אני יכולה להירגע?!", הצלחתי לצעוק בסוף. "איך זה קרה?
למה כולכם יודעים על זה ואני לא?!"
"תקשיבי, זה לא שהסתירו את זה ממך או משהו. פשוט אנחנו ראינו
את התאונה בזמן שהיא קרתה".
"בזמן שהיא קרתה? כמה זמן עבר מאז בדיוק?!"
"אממ... יומיים".
"יומיים? ואני לא ידעתי?!"
באמת לא ראיתי את יוני כבר כמה ימים.
חשבתי שהוא הלך סתם לטייל, לחפש אוכל שונה, לחזר אחרי נקבות.
אבל ידעתי שהוא יחזור. הייתי בטוחה שיחזור. יוני תמיד חוזר
בסוף הביתה. הפעם טעיתי.
"לא רצינו להלחיץ אותך. בהתחלה חשבנו שהוא רק נפצע, המכונית
עלתה לו בסך הכל על הגב. קיווינו שזה יסתדר והוא יחלים. לא
ציפינו לכזה דבר שיקרה בסוף. אבל היום פתאום ראיתי אותו עדיין
מרוח על הכביש. מת. אף אחד לא אסף אותו משם. אז החלטנו להודיע
לך בצער על מותו."
"מסכן, אפילו לכבוד המת הוא לא זוכה", בכיתי.
נועה ניגשה אליי והניחה יד מנחמת על כתפי.
"ואמא שלי? היא יודעת מזה?" מלמלתי מבעד לדמעות.
הם אמרו שלא. כנראה אני אהיה זאת שאצטרך לבשר לה על כך.
אמא אף פעם לא רצתה שיוני ייכנס אלינו הביתה. טענה שהוא עושה
יותר מדי בלגן. לכן הוא כל הזמן היה עומד לנו ליד הדלת, או
מטייל ברחוב. לפעמים אפילו היה הולך עד מרחק של יותר משני
קילומטר, אבל תמיד חזר אלינו.
אמא דווקא חיבבה אותו. יהיה לה עצוב לשמוע שהוא מת.

יואב, איתי, נועה ושלומי הבטיחו לקנות לי לברדור חדש, או איזה
כלב שאני ארצה. הם מקווים שזה ינחם אותי, שאתעודד קצת.
אבל זה רק בגלל שלהם אף פעם לא היה כלב. הם לא יודעים מה זה
לאבד אחד כזה, לא מבינים את הקטע של הנאמנות.

לכלב אין תחליף. בטח לא ליוני.