ופתאום, (פאוזה) הכל קפא.
כולם הפסיקו לזוז, כל הרעשים נגמרו, הזמן הפסיק לתקתק.
הכל עמד על מקומו (פאוזה), לשנייה אחת מתוקה...  לשבריר של
שנייה אחת מתוקה.
הכל היה מושלם! (פאוזה)
אבל כמו שאני יודעת שלי לא מגיעה שלמות, כולם יודעים שאין
בעולם הזה מקום לשלמות.
ובאופן הכי קר והכי אכזרי כל מה שיכולתה לקרוא לו באמת ובתמים
שלך,
נקרע מתוכך.
והרעש חוזר להציף אותך ברחמים עצמיים, ונהיה חם, נהיה מחניק,
נהיה חנוק, נהיה (פאוזה) מת.
מת נעלם ונשכח... מת נעלם ונשכח, מת נעלם ונשכח(בלחישה).
אני תוהה אם זהו סופם של כל הדברים, מעין ייעוד חסר תכלית,
גורל חסר חשיבות, מטרה אחת כוללת למות, להיעלם, ולהישכח.
בדיוק (פאוזה) כמוני.
אלוהים... על מה אני מדברת, זו לא אני עכשיו, זו לא אני, לא
רוצה להיות ככה, לא באמת.
אבל זה מה שכולם רואים, ואני לא יכולה לשנות זאת, או לפחות אני
מרגישה שאני לא יכולה לשנות זאת, אבל אני מניחה שאין באמת
הבדל.
כמה אנשים באמת משתנים? אהה, זה אפשרי בכלל?
כולם תמיד מנסים להסביר, לייפות חושבים שהם יודעים, אבל, האם
הם באמת אי פעם ניסו להשתנות???
זה הכל ערימה אחת גדולה של שקרים.
אבל בעצם מה אמיתי בעולם הזה?
זה, בדיוק לזה, אתה רואה, אתה מבין אותי עכשיו, אני לפעמים
מקשיבה לדברים שיוצאים לי מהפה ואני לא מבינה מי אומר אותם?
זה לא באמת אני, אני לא באמת חושבת ככה, ואני כבר לא מסוגלת
לראות את עצמי בתוך כל... זה, גם אם אני באמת אנסה.
אני לא יכולה להשתנות. (בכעס, בזעם, בדמעות)
וזה שורף לי מבפנים שכולנו כלואים בתוך הקליפה של עצמנו, אף
פעם לא משתחררים מאיתנו כדי להיות מי שאנחנו. באמת.
ואני מתגעגעת, אני מתגעגעת כל כך לשבריר השנייה הזאת, שבה כל
השקרים, כל ההתחזויות פסקו.
והכל קפא, ונותרתי אני, רק אני, כמו שאני.
רק חבל שאף אחד אף פעם לא יזכה לראות זאת.