חושך בחדר,
אני אוהב את החושך ומפחד ממנו.
כשרגשות באים ביחד זה עוצמתי,
חושך הוא עוצמתי אני ממיין לעצמי בראש ושותק.

ז"א לא שדיברתי עד עכשיו, שותק בראש הכוונה.
פילוסופים מערביים יאמרו שאין דבר כזה ושהחשיבה שלי מתכוונת,
אני לא יכול לשתוק בראש, חייב לעבור לי שם משהו.
והמזרחיים (הפילוסופיים שבהם ז"א) יאמרו שאני כרגע במצב של
נירוונה,
שקט מוחי ספק נפשי, מוחלט.

אותי זה לא מעניין,
אני שותק.

לא יורד גשם,
לא חורף ואין ענן אחד בשמיים,
אפילו הרוח עושה טובה שהיא נושבת.
שום תמונה פסטורלית בחלון, אין מחשבות עמוקות על החיים,
טיפות של גשם לא מפצחות קרניים של אור עם כניסתם דרך הזכוכית
לחדר.

ובערוגות הפרחים שבגינתי גמד קטן מהלך,
הוא הגיע מארצות הקור הרחוקות וחיפש מקום לישון.
אמרתי לו שהוא יכול להיכנס כאן, אבל שהוא יאלץ
(עם כל הכבוד כמובן) לשתוק.
הוא הסכים והתיישב על שולחן הכתיבה שלי,
גמדים הם טיפוסים גמישים.

עזרתי לו לפרוק את התיק הקטן שנשא עימו
וסידרתי לו מיטה קטנה מקופסאת גפרורים וקצת צמר גפן.
כשסיימתי נפלתי למיטה שלי והוא לשלו
והחדר נדם .

לפתע נפתחה הדלת בפראות,
הגמד זינק ממיטתו , אחז בתרימלו וקפץ אחוז טירוף דרך החלון
משאיר אחריו מגף בודד.
עייני נפתחו בהאשמה ואמא שלי, האחראית לדלת הנפתחת,
אמרה לי שאוכלים ויצאה.

השקט נעלם כלא היה , המוני שאלות טורדניות מלאו את החלל
במקומו.

מדוע ברח הגמד?
איך יסתדר בלי המגף שלו ?
ומה בכלל היה לו כל כך רע בארצות הקור?

אך מעל לכולן עלתה אחת ויחידה ,
למה, בשם אלוהים, לא יכולה האישה הזו פעם אחת בחייה
לדפוק בדלת.