לבד,
לבד יושבת בחושך כשטיפת אור ירח מהחלון נוטפת על מצחי.
אני יושבת ומחזיקה את הברכיים שלי קרוב לגוף, אני... אני
מרגישה את האדמה רועדת.
(פאוזה) הצעקות האיומות האלו והצעדים הנוקשים, קר פה וחשוך פה
כל כך. זה מתקרב אלי, זה מתקרב,
ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור את זה.
הכל מהדהד בראשי בהינה נוקשת,
(פאוזה) ושוב הצעקות הללו והרעשים המחרידים ההם שנמצאים לי
בראש, חותמים את חותמם בעולמי כמעין צלקת איומה ונצחית.
האם הזכרונות האלו הולכים להישאר איתי, ללוות אותי עד סוף
ימי?
לא, מנסה לשכוח, אני... אני צריכה לשכוח, אבל נכשלת.
האם זהו גורלי הבלתי ניתן לשינוי?
מנסה, אני מנסה להתעלם לא לחשוב על זה יותר, אבל זה מתגבר
ומתגבר וזה... זה מתחזק, זה עולה, גואה וצף בראשי.
והצרחות מתחזקות ונקישות הצעדים מתגברות, זה מתקרב אלי!
והצעקות כבר מחרישות אוזניים והרעידות דוקרות ומכאיבות לגופי
חסר הישע.
(פאוזה ארוכה) ופתאום, פתאום דממה.
זה נגמר, ויש, יש מן מתח מצמרר והרגשה נוראית, שמתלווה
בשבועיים נוראיים ואחר כך הכל מסתיים.
ולהם הכל נשכח, אבל לי,
לי כל נקישה, כל רעידה ,כל... צרחה, נחרטת במוחי לנצח.