בלילה אפל וחסר כוכבים התעוררתי, והתיישבתי במיטתי. בחדרי ישנו
עוד שבעה חברים לצוות. היינו באחת מהחזיתות היותר מסוכנות; יום
קשה של פעילות מבצעית מאחורינו, ויום קשה עוד יותר לפנינו.
הדבר האחרון שרציתי היה להעיר אותם.

היה זה לילה ראשון בהרבה זמן ללא הקפצות או אירועים, או פעילות
יזומה מצד כוחותינו. היינו זקוקים למנוחה זו כמו שיתום משתוקק
לחזור להוריו. או שהוריו יחזרו אליו.

ניסיתי להבין מדוע התעוררתי, ואז - לאור מנורת החירום הכתומה -
ראיתי את הדמות שניצבה בדלת. זיהיתי אותו מיד. היה זה המוות.

יצאתי ממיטתי ונעמדתי מולו.
הסתכלתי למוות בעיניים והוא מצמץ.
כשהוא ניצב שם מולי, החיים לא חלפו מול פניי, כמו שנוהגים
לומר. שפת הגוף שלו שידרה אדישות, ארשת פניו שלווה.
אני חושב שהייתי מופתע מבואו; אך עדיין, ניסיתי להסתיר זאת.
הוא הקרין מן בטחון עצמי, אבל כזה אמיתי. לא בטחון עצמי מופרז,
מהסוג המתנשא והיהיר. גם לא אחד שקט, של אלו המתרחקים מאחרים.

במוות היה משהו בטוח מאוד, מציאותי ביותר: להבדיל מאלפי אנשים,
נראה כי האמין בכל ליבו שמשימתו היא נכונה, ושבידו למלא אותה
על הצד הטוב ביותר. אותה אמונה, או ידיעה, הפיגו בו כל מתח,
חשש או ספק, שהיו יכולים לעלות באחרים כאשר הם ניצבים בפני
מטרתם. אותו מוות אומנם סוג של חוסר הוודאות, אותו חוסר וודאות
שיש בכל מוות, אך באותו רגע המוות שנכח בחדר היה ממשי כמו כל
אחד אחר.

אזרתי אומץ ושאלתי אותו שאלה.
"למי באת?", פניתי אליו, קולי מנסה להישמע בטוח בעצמו.
אם קולי היה בטוח בעצמו, הרי שאני לא הייתי בטוח בעצמי.
ניסיתי להביט בעיניו המצועפות. לא מלאות מסתוריות, כי אם
חדורות אמונה. אין לי ספק שהוא ידע את מטרתו היטב, כאילו שינן
אותה בוקר וערב.
במוחי תהיתי, מהי אותה מטרה שלשמה הוא בא? רבים תוהים מטרת
החיים. מעולם לא שמעתי מישהו שואל מהי מטרת המוות.
הוא פתח פיו לענות. קולו נשמע עבה ויציב, המבטא שלו מקומי
לחלוטין, כאילו הוא חי כאן שנים. טון הדיבור שלו היה אחיד, ללא
עליות וירידות.
"באתי לכאן בשבילך".
התחשק לי לצעוק אבל ידעתי שאסור לי. רציתי לענות, אבל לא היו
מילים בפי. חשבתי לצחוק אבל שום דבר לא שעשע אותי. אז פשוט
התיישבתי והתחלתי לבכות.

האמת העצובה היא שכולנו באותו החדר ידענו כי המוות נמצא קרוב.
כולנו לקחנו סיכון שווה בזמן שהתגייסנו ליחידה זו. אומנם זו לא
הייתה יחידה התנדבותית, אבל עדיין - יחידה לוחמת זו יחידה
לוחמת. לטוב ולרע.
כמות הסיכונים שעמדה לפנינו הייתה עצומה: התהפכויות נגמ"ש,
תאונות דרכים, מוות מירי שגוי של כוחותינו, תקלות תחמושת.
ובנוסף לכל אלה היה גם את האויב, הסכנה הברורה מכל. כמובן
שאפשר להמשיך רשימה זו ולהפכה לאינסופית.
מצד שני, גם החיים אינם סופיים. המוות כן.

כעת הוא עמד מולי, ממתין. משונה, תמיד חשבתי שאנו, בני האנוש,
נחכה למוות, וכעת הוא ממתין לי. לא היה לי ברור מה רצונו.
הבכי החרישי שלי כבר נדם. באמת לא רציתי שחבריי התשושים יקומו.
כמנגד, אני קמתי, שוב עומד. הזדקפתי מולו והבטתי ישירות
בפניו.
לאחר כמה דקות של המתנה תהיתי אם עליי לעשות את הצעד הראשון.
"יוזמה, תעוזה, חתירה לניצחון!" - הדהד קולו של איתמר, המ"מ
שלי.
"גם קצינים בקבע יכולים למות", נאלצתי להזכיר לעצמי, והחלטתי
לאמץ את גישתו של איתמר.
ואז עלתה בתודעתי דמות אחרת. קולו של סבי, גם כן אדם שאני
מעריץ. תחת פיקודו נלחמו רבים בזמן מלחמת השחרור.
ידעתי מה עליי לעשות באותו רגע. מבחינתי המוות - שליו ורגוע
ככל שייראה - היה האויב. בטח אחרי שהצהיר על כוונותיו בפניי.
צעדתי אחורה, מבטי עדיין מופנה אליו. רגליי נתקלו במיטתי,
והתיישבתי. בעוד עיניי מנסות לפלח את מחשבתו, ידי גיששה מתחת
למזרן, ומצאה את הנשק שלי, המחסנית לידו. הוצאתי את שניהם,
הכנסתי את המחסנית לנשק ודרכתי.
קולו של סבי התבהר בין מחשבותיי.

"אין ליפול בשבי האויב בשום מחיר. במקרה ובשעת קרבות נפצע
מישהו ותחת לחץ אש יחידתו נסוגה, והוא עלול ליפול בשבי, עליו
להפעיל רימון על עצמו ועל האויב. אל ייפול שבוי עברי בידי פראי
אדם!"

כיוונתי את הקנה מתחת לראשי, אל הלסת שלי, פתחתי את הנצרה,
ונקרתי. בעת שצליל ירייה פילח את האוויר המוות נעלם מעיניי.
יותר לא ראיתיו.

האמת? הדבר היחיד שמאכזב אותי במוות הוא שלא אוכל לכתוב עליו.