|
ספינינג
בצעדים חפוזים מעל האבק שנערם בינות משבצות המדרכה
מזה כ-360 מעלות
ניתן להאזין לנשימותיך. בלאט אמתח צווארי, מכף
רגל ועד ראש התורן עד כדי סנוור
סינכרון סימולציה של נביטה ראשונית לתוך האין
כמו נימפה בגיל הזהב המנסה לשמר את ניצני בגרותה
בשיער עתיר חמצן ומשי מתפקע סביב ירכיה
מדוושת במעלה החלל הדחוק זיעה וריח של קצה
הצוק. רוח סותרת שיער שרוף, ואצבעות כפות רגליים
ממוללות את רגבי העפר. התהום כמו
נראית כגל שחור כחור. לנקודה הזו קוראים סט ראשון
או משולש ברמודה.
"להחדיר בם תורה"
חגי לא צולח קריאה של מוסף שכולו שרבוב אותיות
הוא רק מזהה את
תמונת מי שביתק את בתוליו בטוענה שזו אמנות וש-
אמנות צריך להרגיש. מהבטן
יש לו אבחנה ויזאולית מדויקת, לחגי
כמו לילד ששולח אצבע מאשימה לאש ל"ג בעומר
ומריח את הסוודר החום שסבתו רכשה לו זה מכבר
נשרף. הוא מזהה את בבת עיניו ואת הטקטסטורה
העדינה של אצבעותיו. "אז לא היו פיאות לחיים",
הוא משחזר. "והנערים הללו, מחפשים אשמים".
"אבו-אדהם"
אנחנו עושים פעמינו לעבר חומוסייה שקראו לה בשם
של אדם קדמון. רק בתל אביב קיטניות מקבלות משמעות של
ילודה, כמו קריאה לעידן מות הפחמימות.
בשעה שהיצרי מתכווצים, אני ממאנת להדק
את המבט סביב נקודת החן בצד הימני של העורף שלך
הנשזף עם כל צעד לעבר הסלט חתוך דק-דק.
נדמה שרחשי הרחוב מתמזגים עם זיכרון משחק
חפש את המטמון
שנהגנו ללהג בגנותו בילדותנו
אלא שפה, בתום המסלול, ממתינה
דמותך המתרחקת לעבר
בתי הקפה המתכלים
תיק צד דהוי, פדחת
מבריקה לאור בין הערביים ו
ריח בצק שרוף.
אלא שאז, הו אז המתינו
אפרוחים בקרטון של ג'פה
חלקם לא ידעו שימצאו את מותם
בתור קרבן לגריל של שכן ש
לא ידע לדחות סיפוקים או
לשתום את האזניים בשעות
בהן החליפה את החשיכה קרן
דהויה כתומה.
תרנגולים לא ניתן לכוון לפי שעות העירות שלך, אדון
הם מקרקרים לפי תחושת הבטן, זו שממלאת את שלך
עדנה וטעם צ'ילי כבד. שיבושם לך,
ברתולין בשפה חשוקה
אני מונה את תחתוניי לפי צדודית הכתם בתחתיתם
בבואת עיני מופנית לעבר השתקפות השדיים הבהירים
על זכוכיות הפורטרטים הממלאים את קירות החדר האטום.
אצבע כסוסה משולחת רסן נרתמת למגע בענבל
ואני מלחכת עשב כעגל הפועה במרחבי הירק ברמת הגולן.
אלא שאת הירק ההוא מחליף עשן מיתמר אל-על, כמו זה
שניבט מעיני הנערים סתורי הכומתה שלעבור ולנשקם
בעורף, חפצתי שישחזרו מתק שפתיים
ולחות לשון של ענבל פועה
עת ישובו לחזית.
המיליטריזם הזה מלחך לי את תחתית המדים
בשעה שאני יושבת בספסל השלישי משמאל
במסלול קו 842 לקריית שמונה, אני
משפשפת את פנים הירך בפנקס המהביל שוב ו
שוב. במאית השנייה בה התכול נעשה אפרורי קמעה אני
ממלמלת בשפה חשוקה "שמע ישראל אדוניי אלוהינו
אדוניי אחד".
וגנר בטעם גאולה.
אתה שעון על כסא נוח מט להתפרק
בבריכת השחייה בקאנטרי,
מלא אמונה בכל רמ"ח איבריך שזו
זו הגאולה של יום האתמול.
בנונשלנטיות תאחז באזניות ותפגע ברכות
במתג כאשר פרסיפל, האופרה האחרונה של וגנר
תפעפע בך נוזלים שלא יביישו את תנודת אניצי
שיער הסנטר המתיימר להשיל פיסות עור
או זיעה על המגבת שכמוה טלית המכסה את
שרירי החזה המטים להתפקע
שרכשת בכל אחד מן הלילות האחרונים בשובך
ממערכת העיתון. ברכות
תחל לנענע את צווארך, ונקודת החן בצד הימני
תשלה את האמהות שעיניהן הרדופות צללי האתמול
יחלפו בינה לבין הילדים המטבלים בבריכה כמו
מתאבנים ריקים מתוכן המותירים בקערה נוזל
עלום שנרקח על ידי אותן האמהות בדיוק
בערב כאשר שעון הקוקייה
קבע מועד נוסף בו
העזר כנגדן עזר
לזקנה נוספת לחצות את הכביש כאשר
פסח על עוד עשר
אגורות שהבריקו על כביש האספלט
בדרך לדירה שרכשתם במיטב כספי המשכנתא.
מראה הילדות שבקעו מרחם אימן שש שנים קודם לרגע
בו נטבלו במימי הכלור השתן ושיקופי תל אביב
נדמה כגרוטסקי, הוא
מתחלף בקרנית עינייך הירוקה, לרגע הן
עטופות נוזל רחם ושלייה
מכבידה על צווארן, לרגע מים ניתזים נבלעים
במגבות שראשי
התיבות צבא הגנה לישראל מתריסים כנגדך, אתה
שזנחת, והוכחת, וקיבעת את עמוד השדרה.
הכל נדמה לפרקים כמו מלחמת העולם השנייה, שחזרת
בארוחת הצהריים ההיא, מבטך מופנה לעבר נקודה עלומה
כמו הלום שנזכר בקרב ההוא, בורגני שכמוך
כמה לחומוס הו כן הו
עוד כן
עוד
ואניצי שיערך צורבים נקודות נקודות, שנלאה
שנאלה, ימין ושמאל לעבר
האסקפיזם הנעים הזה.
רכב בריח של דגים
ברגע של גילוי נפש, ספרתי לך גרפיקאי
שכילדה שסקרנותה לא ידעה
שובע, הצצתי למיכאל,
מיכאל ששיכל רגליו תחת
לבוקסר המפוספס.
הבטתי מבעד לחריץ הדלת ברכז הנוער בועל
את רכזת המחול
שעד עתה בבואתה מזכירה לי כבשה פועה
צליל המתגלגל בין מה, לדי, ללמה.
גיליתי כי כאשר הייתי מתלבטת בין
מספר אפשרויות נוכחתי ל
ראות
לנגד עיני כמו לוח שחמט, משבצות משבצות
כל אחת מהן אפשרות הגיונית ו
הגיונית פחות. באותו השלב האנאלי
הצד הימני ביתרת המוח היה לרציונאל
והשמאלי לאימפולסיב
היום אחד הם.
סמכתי על החשיבה הויזואלית המפותחת
על שתי היותרות שיבצעו את
הבחירה בשבילי, זאטוטה.
במשבצת שדמתה יותר מכל לשלט ניאון מהבהב
בחרתי שתהא
אבן הדרך שתקדים את מסלול הלבנים הצהובות.
קודמך היה מחלק את לוחיות הזהות של המכוניות לפנינו
בשלוש. כך קבע מי מהן פסולה, מי עוברת
ואתה, שהוריך קראו לך בשם של אש
אפילו את שריפות הדלק
או שיירי הגחלים לא ניסית לכבות. אתה
גילית או ניסית
להגדיר מכנה משותף, ויזואלי אמרת
שבכל רגע נתון אתה רואה אותיות מקדלת אל מול עיניך, ו
מעביר חוט שני דמיוני בין האותיות לכדי מטרת
הגוף, הלוא היא יצירת מילים חדשות.
אחזתי בידיך וחוויתי את הקרע הדק שנפרם בין
החלל שבכפות הידיים מדמם, כמו ברית
הנכרתת בין שני מתבוללים שמצאו ערלתם נחה בין
איברים לממכר בשוק הסיטונאי.
בוקר למחרת התעוררתי למראה הודעה מהבהבהת:
ט 7 8 ן ח מ נ ע ע ר 5 6 ט.
מאז אתה לא מביט לי בעיניים, רק
מעיר על לכלוך בין עירות לשינה, או
מעביר יד צורבת על ירך חבוטה בחוף
מציצים בבוקר שבת
כאשר מלבד שומר החוץ המביט לי בין השדיים
רק הנערים שמגלים את מה ש
אינו בגן העצמאות מעלינו
החיות דוממת.
מן המכונית החבוטה גג נפתח וריח נשיפות כבדות אני
מחייכת לעבר השוט רהמזוקן הנוהג במקביל אליי חושפת
שד הוא מאט ואני מאיצה
תחת לירך ידיי לוטפות את מקשיי הסלולארי
משל היו פיקת צווארך טרוםל חיצה נאה וממלכתית
אצבעותיי עטורות רוק שלא טעמת, בקטריות מקודשות
אותיות זהב לבונה
כותבות לך על אופציה שמהבהת מזה כמספר שבועות,
שלט ניאון נור שלט ניאון חס מלוח שחמט. גם
ידיים שאינן צולחות כיוון כדורים לעבר יעדם, רוצה לאמר
ערסל כבר, נו
נור, ערסל, ואתה כבד רוח ולשון וקצות אצבעות
שולח בתגובה מסר שתכליתו תיאור חיצוני של הרכב
שלך. הוא מריח כמו דוכן לממכר דגים
כתבת, בשוק לא
ציינת מראה מקום או
תיאור זמן רק
קינחת ב
ברכת לילה
טוב לאקונית. ודי
אני מוחה את
הזיעה בין שדיי
וקוצבת לב פעם
אחר פעם עד
תום.
"להתלחם בלי להתפחד"
מריאנה ואני צועדות קצובים קצובים
לעבר מה שיבריח אותנו מהמקלדת ומדברי הימים העצובים.
על ימים אחרים בלבנון של פעם, הצופה
לרמת הגולן כזו ש
אין צורך להתרחק בה ממבט עיניים נוקב מפאת יישלחו ילדיך
לשנה ולשנתיים, יענו שלוש שנים
מכפר הולדתם
ארץ ההזמנויות החדשות פלשתינה של בני הדודים
של סיפורים על שטיח של סבתא בירדן
הצהובה.
שש שנים לאחר מכן
כאשר ישובו הילדים ההם, שחלמתם
יילקחו להם הטלפונים
ואתה, ממקום מושוך בנהריה, שהיטבת
"להתלחם בלי להתפחד", ולטעום
מצודד במבט סומא לעבר פעיל שירותי הביטחון שמתדפק על פתח דלתך
תשתיק
תשתיק שיעול עמוק
נוסף, בבוא עוד לילה בסופו תדע
שאין עוד ארץ אחרת, ש
נגמרות המשבצות
לעברן תוכל לשנות פעמיך
שאבות אכלו בוסר ושיני בנים מבריקות ביחס לשחור השחור
הזה בעיניהם הבורקות של השיעים הזורים פלאורוסנט שתכליתו
אשלייה שאפשר לתפוס את האור הזה בקצות העפעפיים ש
אפשר ולמעשה כשרע האמת שבקצה בשורתם הוא, הנה, ילד
בזמן שישנת השתקנו משגר נוסף על גגך. ברוך
הבא לזירת הלחימה.
הברחת אותו מעיר הרפאים הזו בחזרה לביתך, מולדתך
כי הילד זולל נערות תמות וחוזר כאשר כתמי דם משחיר על ברכיו
אז אסרת עליו לצאת למועדוני הלילה שהתגלו כמסיבות טבע
והסברת שסביונים וחמציצים יוכל לאסוף גם בקיבוצים הסמוכים
"לא אוהבים שם ערבים", אבא, הוא השיב בעיניים כלות
ואתה לא הסטת מבט כאשר נזכרת בחוף אמנון שאגר את כולכם, פעילי
הצבא השכן במיל', שהוגלו וניגלו
כמוגלה מתפרץ אל מול הגלים ודאיות
השחפים מעליכם.
שכנך, שפתח מסעדה
שרק פתחה את הכיס וסגרה את נוזל העיניים העקוב מדם
של אלו שמבטם היצר ביחס למותניים ה
רכות שתפס בלילות, כמו להיאחז בביטחון היחיד שנותר
סגורה. מזה כשבועיים.
רק קטיושה אחת נוחתת ביום
ומלבד "וייצמן ובניו", שווארמייה,
כל האושיות רחבות השפה וה
ידיים שנוהגות לפתוח דלת מרכולתם
לתיירים המיוזעים בשמש הטבריאנית
סגרו והתבצרו במעלה ההר, ממתינים לתמרות העשן הקרבות.
את בנותיך שלחת בחזרה לכפר, בתקווה שקצות אצבעותיהן הצבועות
ילטפו לחיי בן כפר יחף,
שלא נפל שדוד לשודדי המשאיות
שלחני הרקטות מצועפי הלחיים.
שלט קייטנת ילדי צד"ל ניבט מאחורי תמרות העשן וג'ולות
בצבעי פסטל מתגלגלות בין הנעליים הקלות שלנו, המדדים
ברחבי עיר הרפאים.
השריקה המקדימה את נחיתתה הרכה
של הקטיושה נשמעת כצווחת אנפות מעל מימי התיכון
והמדרכות המתעקלות במעלה ההר מזכירות
את זרע עמלק שנוזל בין ירכינו. עבד
עבד כי ימלוך.
29.7.06 |
|
|
עקב עומס,
אפשרויותיך
בחיים מוגבלות
ביותר.
לך תיהיה מלצר. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.