"למרות שלא התקשרת שלשום, את עדיין מוזמנת בשבת", שלחתי לה
הודעה וחזרתי למיטה.
שעתיים אח"כ העיר אותי הטלפון ושמה היה על הצג.
"מה עושה?"
"שוכב במיטה בוהה בקיר" (מה שלא היה רחוק מהמציאות שבה בעצם
התעמקתי בקיר ולא סתם בהיתי).
" אני בדרך למרכז, מתי אתה מוכן?"
"נוסעת לפ"ת?" (החבר...)
"כן... אבל פ"ת ישן בינתיים... אני ליד יבנה, אוספת אותך
בצומת".
"אוקי... אין לי משהו אחר לעשות".

לפני שנתיים פגשתי בה לראשונה, אני לא יכול להגיד שהיא הדבר
הכי יפה שראיתי אבל היא בהחלט הדבר הכי טהור. נשמה טהורה. כזו
שלא יכולה לפגוע באף אחד - והיא אף פעם גם לא עשתה את זה.

"היי", אמרה כשנכנסתי לאוטו, "לאן?"
"קפה או גלידה? את קובעת".
"ממ... לא ממש בא לי גלידה."
"אז קפה it is!"

תמיד היא ידעה לעשות לי את ההפך ממה שרציתי, למרות הרמיזות שלי
לכוונות האמיתיות.
יותר מעצבן היה, שתמיד הייתה יודעת להוציא את עצמה בסדר ואותי
מרוצה.

נסענו כרגיל לארומה יהודה הלוי ותכננו לשבת במקום הקבוע-
המקלט. זאת אומרת... לשבת על המקלט.
הגענו, קנינו, שילמו, סיכרנו, ערבבנו ושמנו פעמינו לעבר המקום
המיועד. באופן מוזר... המקלט היה מסונדל. היתה גדר שחסמה את
הישיבה במקום הקבוע.
"סגרו לי את הפאב", אמרתי לה.
"אויש. זה מעניין..." ענתה לי בציניות.
הלכנו לשבת בשדרה באמצע רוטשילד.
מוזר... אף פעם לא ישבתי שם, האמת שרק לפני שבועיים הלכתי שם
בפעם הראשונה. תמיד הייתי הולך על המדרכה בצדדים. אבל איתה, זה
לא נראה לי מוזר. זה נראה הכי טבעי בעולם.

מאז שהשתחררתי לא שמרנו על הקשר. זה לא שלא רצינו, פשוט לא
יצא. היינו מדברים פעם בחודש. נפגשנו פעמיים מאז. בפעם האחרונה
לפני שבוע כשהשתחררה.

התחלנו לדבר, וכאילו דיברנו רק אתמול. השיחה זרמה והגיעה לכל
נושא בעולם, ורק רמיזות והזכרות קלות של פ"ת.
עברה השעה ששילמנו עליה לחניון ולא רצינו להוציא עוד 20 שקל על
עוד שעה אז חתכנו.

כל הנסיעה חזרה הסתכלתי עליה, כמה יפה היא בעיניי. כמה טוהר
ותמימות בעיניים חומות (ואני בכלל אוהב עיניים בהירות).

כשהגענו אלי אמרתי לה בלי להתבלבל, "אולי תעזבי את פ"ת? שנינו
יודעים שאני ואת זה גורל, ושמה שהיה ועוד לא היה בינינו, בחיים
לא יהיה לך איתו".
היא לא ענתה.
אולי לא הייתי צריך להגיד את זה בלב?