בכלל לא ידעתי למה לצפות, אדם ממש התחנן שאני אבוא למסיבה שלו.
הביא לי הזמנה בגודל פלאקט, צייר עליה תופים, דיאט קולה, מאפרה
ופרחים. ממש אהבתי את ההזמנה, במיוחד את המילים: כאפה אם לא
תגיעי. לאדם יש וילה ברעננה, בריכה ולטאה צבעונית שהוא ממש
אוהב. יום אחד, בשעה אחת שהייתה שלי ושלו, הוא סיפר לי שמצא את
הלטאה באמצע המדבר, בדיוק בנקודה שהוא הצליח לראות את כל
העולם. השמש הייתה מעליו והאבנים רתחו לו בין האצבעות. אדם
אוהב חום וכאב כזה דוקר, שמחבר אותו לאדמה. לפעמים הוא קורא לי
אבן וזה תמיד מצחיק אותי. כשאדם שואל למה אני צוחקת, אני מיד
מפסיקה לצחוק, סתם כי אין לי תשובה, קשה לדעת מה אדם רוצה
באמת. אחותו של אדם, ציפורה, סיפרה לי שאדם לוקח איתו את הלטאה
לשירותים ושם הם מדברים על הסודות של החיים. נפתחו לי העיניים
בגודל כדורסל ולרגע ראיתי אותי ואת האדם בשירותים של אמצע
מדבר: מסריחים מריח של חיים, משפריצים ספריי של אשליה ומרגישים
טוב, ממש טוב.
בפעם הראשונה שראיתי את אדם זה היה כשאיחרתי לשיעור ספרות. הוא
נשען על הדלת מחוץ לכיתה ועישן סיגריה. ילד רזה, עם שיער
שמוסיף גובה, עיניים שחורות ענקיות שמפצות על עמידה עקומה, עם
נוכחות של ערס. רציתי להיכנס והחוצפן שיגר לעברי עשן שנכנס לי
לפה, ירד לכיוון הבטן ונעצר לי בברך, שעוד שנייה הייתה עוצרת
לו את הנשימה לנצח. המוח של אדם הצליח לזהות סכנה, העיניים שלו
נעצמו והוא ביקש סליחה. בכלל לא רציתי לסלוח, התפוצצתי מעצבים
אבל אדם המשיך לעצום עיניים. אדם לא פחד ממני, אדם חזר לתוך
הדממה, למדבר, לשקט שעזר לו לנשום ברגעים שהוא לא הבין בשביל
מה. ירד לי החשק לשמוע על ביאליק ורציתי לקרוא את אדם, אז
ביקשתי סליחה וקיבלתי מבט של עיניים שחורות ענקיות שרוקן את כל
העשן שבתוכי ומאז אנחנו ידידים.  
בפעם הראשונה שהזמנתי את אדם אליי הביתה, תוך שעה הוא כבר דפק
על הדלת. דפיקה ראשונה הייתה ממש חלשה ואני כבר הייתי בצד השני
של הדלת. הבטתי בו דרך העינית וראיתי עב"מ. יצור זר שאני לא
מזהה, עם שיער שממש זקוק לחפיפה. התרחקתי מהדלת ונכנסתי
לשירותים, הייתי חייבת לחשוב. גיליתי שמאחורי השירותים תקוע
עיתון מלפני שנה, שיש שם נזילה והספריי שקניתי היה ממש מסריח.
אחרי שסיימתי לספור את הרצפות התחלתי לספור את מס' הצעדים אל
הדלת, פתחתי לעב"מ ואדם כמעט נחנק מהשכטה האחרונה של הסיגריה.
הפרצוף שלו נהיה אדום ואני כבר הרגשתי יותר טוב. אדם קם מהרצפה
ונכנס אליי הביתה עם טי שירט לבנה וטרנינג צהוב של שתיים
בלילה. הכנתי לו קפה עם מלח במקום סוכר, הראיתי לו את השירותים
במקום את החדר, שמתי מוסיקה כשבעצם רציתי שקט. אדם השתלב
באלגנטיות בבלגאן. במקום לחלוץ נעליים הוא הוריד רק נעל אחת,
הדליק את הסיגריה הפוך וזרק חפיסה שלמה לפח. כדי לעשות קצת סדר
שתינו בירות, וודקה ושוקו. הצלחנו להרכיב פאזל של 100 חלקים
ויצאה תמונה שרק אנחנו וודקה יכולנו ליצור. אדם היה בטוח שהוא
רואה בתמונה לטאה ואני ראיתי נחש, בסוף זה היה דובי בלי רגל.
אחרי תחרות של 10 שניות מי מצליח לעמוד על רגל אחת, נשפכנו על
המיטה.
אחרי שעה התעוררתי, אדם היה ער, שכב על הגב והביט בתקרה.
החולצה שלו הייתה רטובה מזיעה והוא לא הוציא מילה. הסתכלתי
עליו ואבנים התחילו לבעור בכפות רגליי, אדם ואני בלב של מדבר.
צעדתי אחריו בדרך שאין בה התחלה או סוף והזמן לא קיים. השמיים
דבוקים לאדמה, טבע של צבעים ודממה מלטפת בשריקה של רוח, חיכוך
אבנים ולחישות זוחלים. כמה צעדים, ואדם נעלם מהאופק. מייד
התעוררתי למיטה שבחדר, אדם נשאר ללא תזוזה, הביט בשמיים והמשיך
במסע. בעדינות הפשטתי מעליו את החולצה והטרנינג וחזרתי לישון.
בבוקר של צהריים התעוררתי לתוך מגע מחבק, עטופה בגופו של אדם,
מבט מלטף וחיוך של תינוק אחרי אמבטיה. הפלא' של אדם חתך את
המציאות עם שיר מעצבן של סלין דיון, אחת השיטות של חברה מעצבנת
להזכיר לו שהיא קיימת. ואם זה לא מספיק היא הצליחה להעיר את כל
השכנים שלי בצעקות מצידו השני של הקו. החמצן הבלונדיני צרחה על
אדם איפה הוא היה כל הלילה, מה פתאום הוא נותן לה ללכת למסיבה
לבד וכמה היה לה קשה להיפטר מכל הבחורים שנדבקו אליה. אדם קם
בריצה, השחיל את עצמו לטרנינג שלי, שטף פנים, פירק את הפאזל
ושם בקופסא. באותו רגע הבנתי, לתמיד, שמאדם אפשר לקבל רק חלק.
אדם יצא ואני הלכתי לחנות הצעצועים עם הפאזל וצעקתי על המוכרת
למה היא הביאה לי פאזל של דובי בלי רגל שבכלל נראה כמו נחש
שאני בכלל לא אוהבת. קיבלתי חיוך מתנצל ומשחק מבוכים שהמטרה בו
לגרום ללטאה ליפול לבאר. משחק קל, סיימתי אותו ביומיים.
נשארנו ידידים של יום ולא לילה בתוך סרט דרמה שלא מוביל לשום
מקום, עם תסריט שנכתב ע"י 10 בחורות.
חברות של אדם תמיד מאותו סוג: בנות שלא יוצאות מהבית בלי לשים
אודם בשפתיים שמתאים ללק בציפורניים שתואם לסומק בלחיים, שלא
משתלב עם החצ'קון שיצא להם באף אחרי שכל היום אכלו גרעינים, כי
גרעינים לא יכולים להיות משמינים אם הם ממש קטנים. לא מפריע לי
הבחירות של אדם, אבל אחרי שאחת הבנות שכנעה אותו שהחיים הרבה
יותר יפים אליך אם אתה שם משקפי שמש שחורים שמסתירים חצי
פרצוף, כבר לא יכולתי להסתכל לאדם בעיניים. לא הסתדר לי טוב
פרצוף של ארמני, נפש של לטאה והליכה של ערס. הסרט נגמר
כשהמעצבת מתאהבת באדם.
הפסקתי ללכת לוילה של רעננה ומצאתי את עצמי עושה מנוי של פעם
בשבוע בפיצוחייה של פ"ת. קונה שק של גרעינים שחורים במחיר
משקפי שמש של הלפרין אחרי הנחה ולי לא יוצאים חצ'קונים
והטרנינג של אדם עדיין מסכים להכניס אותי לתוכו בלילה, כשמרגיש
לי קצת לבד.
עכשיו, אחרי 3 חודשים ו-3 ימים, הנחש שולח לי הזמנה. בכלל
שכחתי שהוא נולד ב-10 לחודש בשעה חמש בבוקר אחרי 24 שעות של
צירים. הגרעין האחרון נתקע לי בגרון אחרי שפתחתי את המעטפה
הענקית ובתוכה 18 חלקים שמרכיבים רגל של דובי, ספריי בריח אדמה
ומילה אחת: סליחה. אני לא יודעת איך אדם מצא את מה שהיה חסר.
הלכתי לשירותים וזרקתי את הספריי הישן, התרוקנתי וחשבתי שאולי
בכל זאת כדאי ללכת למסיבה, רק בשביל לבדוק אם הלטאה עוד חיה,
להיכנס איתה לשירותים ולספר לה את הסודות של החיים שמחוץ
למדבר, כשהסרט נגמר והצירים רק מתחילים.

מוקדש לדנה מוברמן שמהווה את המקום מחוץ למדבר
שמותר בו לאהוב וטוב להיות אני .