אני אישה שמנה. שמנה. אני יודעת, לא תמיד רואים את זה עליי, לא
תמיד זה מורגש. כלומר אם אתה עיוור או לא רואה אותי מאיזה שהיא
סיבה אחרת, או אולי אתה על המאדים, אז יש אפשרות קטנה שלא
תרגיש את זה. כי אני, כמו שכבר אמרתי קודם, שמנה. אישה שמנה.
יש נשים שמנות שאפשר לתת להן הנחה ולומר שהן מלאות, מלאות.
הכוונה היא לנשים שלמרות שהן שמנות, עדיין, אם מתאמצים, ניתן
להבחין במעורפל בקווי הגוף הנשי, טורסו, אגן, חזה, ועם חצאית
מחמיאה ניתן להחמיץ מדי פעם את הצלוליטיס המטפס. אז אני לא
כזאת. אני שמנה. אי אפשר לתאר אותי כמלאה. אני חושבת שאם הייתי
הבן האדם היחיד על פני הכדור והיה מגיע חייזר, גם אז הוא היה
יודע באופן מידי ושאינו משתמע לשתי פנים שאני שמנה. אימא שלי
מנסה מדי פעם להרגיע את עצמה ולנחם אותי במילים כמו "יש יותר
שמנות ממך", ו"אם באמת היית שמנה כבר מזמן היית עושה דיאטה",
והכי גרוע "כשאני הייתי בגילך גם אני הייתי קצת גדולה, תראי
שזה עוד ירד". כשהיא הייתה בגילי והייתה "קצת גדולה" היא הייתה
בהריון איתי. אימא שלי היא רזה על גבול האנורקטיות שזה בדיוק
כמו להיות פרה על גבול ההיפופוטם כמוני, כך שזה קצת מנחם אותי
באמת כשהיא מדברת איתי על המשקל שלי בגלל שאני ששתינו יודעות
שהבעיה משותפת לשתינו. הבעיה המרכזית בלהיות שמנה זה לא זה
שאני שמנה. זאת הזיעה. אני מזיעה. אני תמיד מזיעה. בקיץ -
מזיעה, בסתיו ובאביב - מזיעה, בחורף כשיורד גשם וכולם עם
מעילים וצעיפים, אני עדיין מזיעה. לפעמים אני מזיעה באזורים
בגוף שלא ידעתי שאפשר להזיע שם. אני מזיעה במקומות שלא ידעתי
שקיימים בגוף שלי. כל התארגנות ליציאה מהבית דורשת התארגנות
בקנה מידה של מבצע צבאי. בכרטיס שלי באתרי ההיכרויות אני רושמת
שאני מחפשת גברים תתרנים בלבד. ככה אני צריכה להתנצל רק על
הרטיבות ולא על הריח. גם נשים לא אכפת לי, גם נשים. אבל אם אתם
חושבים שלמצוא גבר זה מסובך לאישה שמנה אז רק שתדעו, שלמצוא
אישה שרוצה להיות עם שמנה, זה הרבה יותר מסובך. גברים, יש כאלה
שאוהבים שמנות. באמת. אני יודעת שזה נשמע מפתיע וגם אני מופתעת
מזה בכל פעם מחדש, אבל אחת לכמה זמן אני פוגשת גבר שדווקא לא
מפריע לו זה שאני פרה ואז אני כמובן משתדלת ומצליחה להבריח
אותו באמצעות האופי העדין והנעים שלי. כי אני, אם עוד לא עליתם
על זה, אני, החזות החביבה והנעימה שאני משדרת ומפיצה  מסביב
מטעה. נשים לעומת זאת שרוצות להיות עם שמנה זה כבר סיפור אחר.
ראשית ישנו העניין עם הפתגם הידוע שהרבה נשים לא אטרקטיביות
משתמשות בו, שיותר חשוב האופי מהיופי. כמו שאני, וכל אישה,
יודעת בשנייה הראשונה אם לגבר מסוים יש את זה או לא על סמך
החיצוניות שלו בלבד ואנחנו לא מוכנות לקבל את היחס הזה ממנו
בחזרה, אז כשזה מגיע לקטע זוגי עם אישה אחרת אנחנו הופכות
להיות כמו הגברים ומוצאות את כל התירוצים שבעולם למה לא להיות
עם האישה שמולנו ביחד, הכול, רק לא את האמת. והאמת היא ששמנה
זה מגעיל. זה לא אסטטי, זה לא נעים, זה מביך להיות לידה ברחוב,
אם אני אגע בה אני אדבק בזה, או אלך שם לאיבוד, או לפחות אטבע
בתוך נהרות השומן שזורמים לכל מקום כמו לבה מהר געש.
כן. אני שמנה. שמנה. ואם רק הייתי יכולה הייתי לוקחת את כל מי
שזה שאני שמנה מפריע לו, ואחד אחד, אחת אחת, חונקת אותם למוות
בין רגלי. מממשת ומאשרת להם את החרדות הכי גדולות, כי אני שמנה
ושמנה כמוני, לא מפחדת כבר משום דבר.



שמנה.