"יש פה הרבה מאוד עבודה לעשות", היו מילותיו הראשונות של צבי
קצב - המנתח הפלאסטי מספר אחת בתל-אביב - אחרי מבט חטוף בגוף
של שאול.
"ותזכירו לי, למה דווקא שאול ולא אתה, אבנר?" הוא ניסה לעשות
לעצמו חיים יותר קלים. "דוקטור, זה הוחלט בצורה הכי חדה וברורה
וזהו...ככה יצא ב 'זוג או פרט' ואנחנו במקרה אנשים שמאמינים
בגורל". שאול היה קצר רוח, ופחד שעוד כמה דקות עם מר קצב יביאו
לכך שהוא ישתפן ונלך הביתה ללא הישגים משמעותיים. אבל מר קצב
לא הרפה: "ומה עם ילדים? לא תרצו אי פעם להביא ילדים לעולם?"
שתי שניות לקח לשאול להתעשת: "תמיד אפשר לאמץ ילד קמבודי, כמו
אנג'לינה ג'ולי. ואם כבר מדברים על אנג'לינה, בוא נדבר על מידת
החזה החדש שלי". הקצב לא ידע מה נפל עליו. בשעה וחצי שאחר כך
שאול והוא התווכחו על מידת החזה, קצב טען שהוא צריך מידה B
ואח"כ אם נרצה נגדיל אותו עוד. "מה זה פה? בורגר-ראנץ'? תרצה,
נגדיל לך בשקל תשעים? חבוב, אתה לא תחורר אותי אלף פעם...אם
כבר עושים משהו עושים כמו שצריך או לא עושים בכלל". לא עזר
שאמרתי לשאול שאני בכלל בקטע של חזה קטן-בינוני ושאני זה שצריך
להתלהב מהחזה החדש שלו. שאול היה נחוש, ולא רק לגבי החזה.
"טוב, תראה, אני רוצה שפתיים מטורפות, סקסיות, כמו של ההיא,
אבנר, אתה זוכר אותה, זאת שהייתה חברה שלך, שעבדה ברכבת?"
"מי, יעל?"
"כן, בדיוק כמו של יעל...יש לך עדיין תמונות שלה?"
"יצאנו שבועיים וגם זה היה לפני שש שנים, נראה לך שיש לי
תמונות שלה?"
"איזה באסה איתך, עכשיו איך נדע?" בשלב זה תפסתי מונית הביתה
ונתתי לשאול לנהל את המו"מ הארוך שלו עם קצב. חמש שעות מאוחר
יותר שאול חזר כולו מבסוט וניגש ישר להדלקת הנרגילה. "הוא
נשבר, המניאק, חשב שיעשה לי ציצי קטן, אמר תשים פוש-אפ וזה
יראה גדול יותר. הסברתי לו שפוש-אפ זה בכלל התרמית הכי גדולה
שקיימת ועדיף כבר ישר לגנוב או לשקר למס הכנסה, לפחות ככה אני
ארגיש יותר טוב עם עצמי". שאול היה בין שמחת הניצחון והתמוטטות
עצבים "בסוף הוא אמר שיעשה מה שאני רק ארצה, כל עוד אני מוכן
להתחייב להרדמה מלאה והוא לא יצטרך לשמוע את הקול המעצבן שלי
כל הניתוח".
"אז מה? מתי העסק מתחיל?" לא ידעתי אם לשמוח או לא על המרץ
המחודש לחיים ששאול קיבל.
"יום ראשון הקרוב. זו תהיה סדרה ארוכה של ניתוחים, ביניהם אני
אהיה מאושפז אצלו".
"ומה נגיד להורים שלך?" המחשבה על אבא של שאול, אחרי שישמע את
הבשורה התחילה ממש להלחיץ אותי. ניסיתי להתנחם בעובדה שלשאול
יש רק שני אחים, ואמא שלו תמיד רצתה בת. לא, אני לא בטוח שלזה
היא התכוונה. "כבר התקשרתי להורים שלי ואמרתי שאני נוסע להודו
לחפש את עצמי, אתה יודע, אני שבור אחרי הפרידה מליאת...בלה בלה
בלה..."
"וואו", היה הדבר היחיד שיכולתי להוציא מהפה באותו הרגע. "כן
אחי, תקתוק עבודה הוא מילת המפתח".
השבוע שהתחיל היה מלחיץ מאוד בשבילי, לפחות שלוש פעמים הספקתי
להתחרט על כל העניין, שאול לעומת זאת היה מוכוון מטרה כמו שלא
היה בחייו, כאילו הוא הולך לטיפול שיניים ולא לברית מילה
מאוחרת, מדי פעם היה מתבדח על האם לעשות משארית הניתוח מחזיק
מפתחות לבית או לא או על כך שישפר את התוצאות שלו בבריכה
משמעותית אחרי שכל השיער הפוגע במבנה ההידרו-דינאמי המושלם שלו
ירד. אבל עם תחילת הניתוחים המתח ירד. בין ניתוח לניתוח הוא
היה בחדר החלמה של הקליניקה של מר קצב, בוהה בטלוויזיה או
קורא.
חודש אחרי תחילת הניתוחים ביקרתי אותו לראשונה. "מה קורה גבר?"
הייתה הקריאה הקבועה שלי בעודי נכנס לחדר. ואז ראיתי אותו או
אולי זה אותה? אני ללא ספק כבר לא הייתי בטוח...מולי הייתה
שכובה על המיטה אחת הבחורות היותר יפות שראיתי אי פעם, היא לא
הזכירה את שאול בכלל. "כבר לא ממש גבר", הוא ציין ורק אז
האמנתי באמת שזה הוא. "נו, עשה עבודה טובה הקצב הזה?" הוא שאל
בעצבנות, "לא מרשים לי לראות את עצמי בראי... אבל לפי איך
שהפנים שלי מרגישות הוא קיבל את הדיפלומה שלו ב'טיב טעם'".
האמת היא, שהוא עשה עבודה מצוינת ומסתבר שלשאול היה טעם טוב
בבנות, כי כול אחד מהדברים הקטנים שהוא התעקש עליהם הוכיח את
עצמו. בתכל'ס, היה לשאול רק סיבות לשמוח מהן. הוא קיבל בדיוק
את מה שהוא רצה והפך לאחת הבחורות היותר שוות שיש, אבל הוא לא
נראה מרוצה.
"מה קורה איתך, הכול בסדר?"
"אני בסדר, אל תתרגש ממני, אני רק קצת מבואס כי יש פה רק
'לאישה'. תוכל להביא לי 'בלייזר' בפעם הבאה שאתה בא?"
חודשיים עברו על שאול בהתאוששות אצל מר קצב, כמה שבועות אחרי
הוא אפילו ראה את עצמו והתלהב... לביקור הבא שלי הוא ביקש
שאביא לו בגד ים חוטיני שהוא יוכל לראות איך זה נראה עליו.
לבסוף הוא חזר הביתה.
"ברוך השב לביתנו הקט והצנוע".
"ברוכה השבה", הוא תיקן אותי. "לא נורא, תמיד תוכל להיות
מהבחורות האלו, שמתייחסות לעצמן בלשון זכר". שאול סקר את הסלון
והמטבח באריכות. "הבית מסודר", הוא העיר הערה שבחיים לא חשבתי
שיעיר. כמה שעות אח"כ במרפסת הגענו למסקנה שצריך למצוא לשאול
שם חדש. "צריך שם של כוסית", שאול התלהב, "אולי מיכל, או נועה.
אלו שמות של כוסיות-על".
"לא יודע...יש לי גם ככה בזיכרון יותר מידי נועות".
"חבוב, אם נסמוך עליך ועם השמות של הבחורות שלא יצאת אתן נגיע
ל'ירבועית' או 'משושית' או איזו 'מצ'טה'...מה דעתך על
'ניקיטה'?" ניקיטה דווקא נשמע לא רע, הסכמנו על "ניקיטה", אבל
עם אופציה לכל אחד מאתנו להתחרט תוך שבוע.
בחודשיים שאחרי ניקיטה קיבלה המון המון הורמונים, היא הייתה
קמה בבוקר באטרף, מנקה את הבית, מכינה סנדוויצ'ים ומתעצבנת
שהיא עוד לא יכולה לחזור לעבודה שלה. באחד מהימים היא כשחזרתי
היא ישבה בבית מבואסת. "אתה חושב שימשיכו לקרוא לי למילואים?
אני לא רוצה להפסיד את החבר'ה". "אל תדאגי, אחרי הפעם הראשונה
שתבואי והם יראו אותך הם יקראו לך אפילו יותר. מה שכן, אני לא
בטוח אם ימשיכו לתת לך לסחוב את המא"ג". היא נרגעה. באחד הימים
היא קמה עם חיוך על הפנים. "מה את כזאת מבסוטית?"
"כל הלילה ליטפתי לעצמי את הציצי, מה יכול להיות יותר טוב מזה?
הם מושלמים", היא זרחה כאילו גילתה אוצר. תהיתי אם זה שלב טבעי
של התהליך אבל למה שקרה אח"כ לא הייתי מוכן.
כשחזרתי כמה ימים אח"כ מהעבודה היא הייתה במקלחת. עשרים שניות
אחרי זה היא יצאה בריצה, בתחתונים בלבד מהמקלחת וצעקה "מצאתי,
מצאתי, מצאתי את הבלגן הזה, את הנקודת G, הכול חארטה, הטעו
אותי, זו שירלי הזאת שיצאתי אתה בתיכון, היא אמרה לי שזה למעלה
אבל בכלל זה לא שם".
הלם, זה מה שהיה בבית באותו הרגע, בעצם ההלם היה רק שלי.
ניקיטה הייתה עם חיוך מרוח לה על כל הפנים. חצי עירומה, סמוקה
ומרוצה עד הגג. "את רוצה להגיד לי שאת 'מגלה' את עצמך במקלחת?"
"היי, תראה, לך יש עבודה, מה יש לי לעשות?"
ניקיטה הייתה בעלת טירוף לניקיון והייתה מעירה לי שאני לא
מסודר, מה שבחיים לא חשבתי שיקרה, היא גם תמיד התקשרה לבדוק מה
אני עושה ולשאול אותי מתי אני חוזר, אבל עדיין הייתה יושבת אתי
לראות ליגת האלופות בערב. בשלב מסוים, אחרי שהיא כבר למדה את
גופה ונהנתה מזה, הייתה לנו שיחה על העניין. סיכמנו שאנחנו
עדיין לא מוכנים לזה, אבל שניקיטה תעבור את השלבים הראשונים עם
מישהו אחר. ככה יצא שניקיטה הייתה יוצאת ל"פיק-אפים" כמעט כל
ערב, יושבת על הבר אבל מעולם לא יצא מזה כלום. היא תמיד טענה
שלא מתחילים איתה, אבל עם איך שהיא נראית והלבוש איתו יצאה קשה
היה להאמין. באחד הימים היא לא התקשרה לשאול מתי אני חוזר.
התקשרתי הביתה לוודא שהכול איתה בסדר, אבל לא הייתה תשובה,
התחלתי לדאוג לה, בימים האחרונים היא כבר הייתה ממש משועממת
ופחדתי שהיא תשתגע או משהו. הודעתי בעבודה שאני חייב ללכת דחוף
ויצאתי הביתה, נוסע מהר ולחוץ.
כשהגעתי הביתה ונכנסתי הייתה תמונה שונה לגמרי. בסלון שלנו,
שכובה על הגב, הייתה ניקיטה ומעליה השכנה שלנו מלמעלה, פצצת
עולם, ושתיהן באמצע סקס שלא הייתי רואה בשום סרט בצד השמאלי של
אף וידאומט.
"שאול!" היה הדבר היחיד שהצלחתי להוציא מהפה באותו הרגע... רק
אז שאול שם לב שאני שם, הרים מעליו את השכנה שכיסתה את עצמה
מייד, וניסה לכסות גם את עצמו במשהו. חצי שעה אח"כ הייתי לבד
במרפסת, השכנה כבר הלכה ושאול הלך להתקלח. באופן מוזר לא כעסתי
עליו, לא הרגשתי בגידה, רק אכזבה גדולה, אכזבה כזו כמו שחוויתי
עשרות פעמים עם עשרות בחורות כשזה נגמר. שאול התקרב אליי, הוא
ביקש שאכטה, הוציא עשן, ניגש למקרר והדביק שני סמיילים בטבלאות
של שנינו, אח"כ הוא חזר והתיישב לידי במרפסת "באהבה כנראה שאין
קיצורי דרך, הא?"
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.