[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עכשיו כשאנחנו, אני והיא, בחדר שלי ואני מנשק אותה, אני רק
בוכה מבפנים ולא מוציא את הדמעות
החוצה. כי אין. לא נשארו עוד. עכשיו אמור להיות יותר רגוע, אבל
כולם יודעים שעוד לא התחיל כלום.
הרבה יותר קל מאתמול, כשישבנו, כולם, בחדר ההוא, הקטן ההוא,
שומעים את הנשימות אחד של
האחרים והאחרים של האחד, מתמכרים לקול הנשימות. שומעים את
המשיכות באף. רואים בבירור
את האישונים המוקפים בברקים אדומים, אשר לא מפתיעים אף אחד.
השקט שובר אותנו לאט לאט,
וזה החלק הקשה ביותר - לשתוק כשיש כל כך הרבה להגיד. לשמור
בפנים כשרוצים לצעוק הכול החוצה
לכולם, ויודעים שדווקא הם יבינו. הרי הם באותו מצב כמוך עכשיו.
אך, אתה מעדיף שלא, כי הם
מבינים מבלי שתגיד כלום. וגם צריך לשתוק, הרי כולם בסרטים תמיד
עושים את זה. בסרטים הם
תמיד שותקים, מרכינים את הראש על פרק יד ימין, נושמים חזק,
מושכים באף ופשוט ממשיכים
לשתוק.
אף אחד לא חשב שיהיה כל כך קשה בחדר הזה. להיפך, כולם חשבו
שיהיה שם הרבה יותר קל
ממה שהיה לפני.
עכשיו כולנו מחייכים. אנחנו לא יודעים עוד כלום. אנחנו לא
מתארים לעצמנו בכלל.
אנחנו צריכים להיות בעוד 10 דק' מתחת לבית שלי כדי לחגוג לו
יומולדת. אני מאחר כמובן.
אני לא חושב על הרעיון שכל שנייה חשובה. אולי עכשיו אני אחשוב
על זה כך.
אני ושניהם כבר תפסנו מונית לפני האחרים, אבל זה בסדר הם יתפסו
מונית אחרינו. הנסיעה הזו
הייתה סטנדרטית מבחינתי, דיברתי עם הנהג על המכשיר קשר שיש
למוניות (אני אוהב להעביר את
הנסיעות שלי בדיבורים, נראה לי שאני פוחד לשתוק) והוא התעצבן,
מה שהלהיב אותי יותר להמשיך
בשיחה המיותרת ההיא.
עמדנו מול המועדון. הפלאפון מצלצל. אני עונה - זה ילד
היומולדת. הוא אומר לא להיכנס - הוא
אומר שקרה משהו. שאלתי מה והוא לא ידע לתאר בדיוק. אני מתחיל
להיבהל, אני יודע זאת מפני
שיכולתי להרגיש את פעימות הלב שלי בחוזקה. שניהם מנסים להרגיע
אותי, אך כושלים. הפלאפון
מצלצל שוב, הפעם איני משתהה, אני עונה במהרה. ילד היומולדת
אומר שאם אנחנו רוצים שנכנס
אבל הוא לא מתכוון להגיע. כששאלתי מה קרה הוא אמר שהחמישי פשוט
קיבל טל' והתחיל לרוץ
לכיוון הבית והם רצו אחריו, ועכשיו יש שם אמבולנס ואח של
החמישי ירד עם דמעות בעיניים וזעק
לשמיים: "הוא מת".
ניתקתי ואמרתי לשניהם שחוזרים הביתה. תפסתי את המונית הראשונה
שראיתי. לא התמקחתי איתו
כהרגלי, פשוט נכנסנו ישר למונית ואמרנו לו להפעיל מונה. הנסיעה
הזו לא הייתה כקודמתה. היא
לא הייתה מוצפת בדיבורי סרק אשר נועדו רק כדי להצחיק וכדי
לשבור את השקט אשר שוכן בכל
מקום. עכשיו שתיקה. הפעם הנהג ניסה לדבר - לא ענינו לו. השקט
לא מפחיד כמו שחשבתי. אולי
זה בגלל שלא יכולתי להתעמק בשקט כאשר הייתי מלא בשאלות ותהיות.
ואולי זה בכלל בגלל
שהחלון שלי היה פתוח ויכולתי לשמוע את הרעש מבחוץ. אני לא יודע
מה זה היה אבל אני יודע
שזה לא היה שקט רגיל, זו הייתה דממה כבר.
הגענו למקום, לבית של ההורים של החמישי, ראיתי את החמישי
וחברתו מתחת לבית. החמישי היה
עם דמעות בעיניים, רציתי רק לחבק אותו. רק לגעת בו ולקחת חלק
מהכאב שלו אליי. רק כדי שאוכל
להקל עליו, שייתן לי חלק מהנטל. אני רוצה לעזור לו, ואני לא
יודע איך. אז קפאתי. הוא הסתכל
עליי בעיניים שוקעות ומלאות ריק והמשיך ללכת כאילו בכלל לא ראה
אותי.
הבנתי שזה לא הזמן ולא המקום לדבר איתו. הלכתי לכיוון האחרים.
התעדכנתי במצב והבנתי שזה
אבא של החמישי. אבא שלו קיבל התקף לב. אבא של הבנאדם שאני מכיר
מגיל 4 התמוטט בבית
שלהם. עוד אנשים הגיעו. לפי מה שהבנתי, הם הרופאים. הם עולים.
חברתו יורדת. היא אומרת שזה
סופי. זה סופי. זה סופי. היא אומרת שאנחנו צריכים ללכת. היא
אומרת שכדאי שנלך. היא מציעה
שנלך, בגלל שזה לא נעים שנעמוד שם למטה כשכול המשפחה תרד
למטה.
אז הלכנו משם. עכשיו כבר כולם בכו מבפנים. רובנו מבחוץ, אבל
כולם מבפנים.
אנחנו נעמדים על מעקה בטיחות. אני מחבק את החברה של החברה. היא
בכתה מבחוץ. ראיתי
שבסרטים מחבקים כשקשה, אז רציתי לנסות גם. זה נחמד, זה עוזר,
אני אוהב את התחושה, אני
מתמכר אל התחושה, אני לא רוצה לעזוב, אני לוחץ חזק ואז משחרר.
עכשיו אני מסתכל על ארבעתם
ועולה השאלה, לאן נלך עכשיו. או כל אחד לביתו, או שכולנו נלך
לחדר ההוא ונשב יחד.
בחרנו ללכת לחדר ההוא. בטח שם יהיה יותר קל.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני, אני בכלל
בהודו עכשיו...




סלט פיטריות
בהזיות


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/07 23:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומרי בן אברהם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה