(ארלינגטון, וירג'יניה)
ריצ'רד התעורר משנתו, בפעם השניה באותו היום. רק שהפעם היה זה
כבר לילה. לצערו הרב, לא לקח לו זמן רב להיזכר מדוע הוא נמצא
במכונית שרד גדולה."בוקר טוב מר מקגרוגר, או שמא עליי לומר -
לילה טוב. התעוררת בדיוק בזמן, אנחנו כבר מגיעים."
"סליחה, אדוני הנהג, לא היה לך במקרה פרצוף... קצת שונה
מקודם?"הנהג פרץ בצחוק.
"אדוני, באמת חשבת שנהג אחד יסיע אותך במשך 15 שעות ברצף?"
מצדו של החלון הבחין ריצ'רד כי הנהג הקודם ישן שנת ישרים במושב
הקדמי מימין. ריצ'רד נרדם בערך בחצי הדרך. המכונית נסעה בנתיב
אשר עקף את ניו יורק - אם היו עוברים דרכה, לא היו יכולים
להמשיך לנוע בשל המהומה אשר חלה שם. "ברוך הבא לארלינגטון."
"ארלינגטון". האירוניה שבכך לא הצחיקה את ריצ'רד.
האור ברמזור התחלף לירוק והנהג פנה בחזרה אל ההגה. כעבור כדקה
פנתה המכונית ימינה לכביש גישה. בקצהו של הכביש ניצב שער מתכת
אימתני ולצדו שומר. לא הייתה כל אפשרות להמשיך הלאה בלי לעבור
בשער הזה. גדרות בטון בגובה 4 מטרים ובקציהן תיל קוצני ומסתלסל
הקיפו את המתחם משני צדי השער. מעבר לשער יכל לראות ריצ'רד את
המחזה המרשים של אורותיהם של המשרדים בשלוש קומות הבניין, אשר
התפרשו לאורך כל צלעו הדרומית.
"פרד! מה המצב?" שאל השומר הצעיר את הנהג.
"אתה יודע, חיים..." השיב פרד.
"איזה מטען הבאת איתך היום?"
"זהו מר ריצ'רד מקגרוגר. ג'ואנה ספרינג בכבודה ובעצמה שלחה
אותו לכאן." ריצ'רד חייך חיוך מתנצל לעבר השומר, והרים את ידיו
כאילו אמר 'זה מה יש'.
השומר חייך בחזרה ואמר: "טוב, פרד, הנוהל הרגיל..." פרד פתח את
תא המטען והשומר התחיל לחטט. לאחר מכן ניגש השומר אל הביתן
הקטן אשר ליד השער ושלף משם מין קרש על גלגליות, אשר הזכיר
לריצ'רד סוג של סקייטבורד, נשכב בגבו עליו והתגלגל אל מתחת
למכונית. ריצ'רד שמע רעשים מוזרים של דפיקות וגירודים בוקעים
מתחתית הרכב.
לאחר מכן יצא השומר, ניגש אל הביתן והרים את הטלפון. כעבור דקה
יצא משם והגיש לריצ'רד תגית על גבי שרשרת, עליה כתוב "מבקר".
"שים עליך את התגית הזו, כל עוד אתה בשטח המתקן," אמר.
ריצ'רד עשה כן. "זהו. שתהיה לכם דרך צלחה, ולך, אדוני, ביקור
נעים במחוזנו הצנוע."
השומר לחץ על כפתור בצדו של השולחן בביתן, והשער נפתח לרווחה.
"להתראות, גו'אי!" אמר פרד ונופף בידו לשומר.
המכונית דהרה לתוך הלילה. ריצ'רד יכל להבחין בחשכה במדשאות
הענקיות האופפות אותו. 'מחוזנו הצנוע...' חשב לעצמו. כעבור
כדקה נכנסה המכונית למגרש חניה עצום, אשר הכיל בתוכו אלפי
מכוניות. הרכב נסע עד לקצהו של המגרש, וחנה בין שני רכבים
הזהים לו, בתחתית הבניין. פרד העיר את הנהג לידו. תוך כדי
התמתחות יצאו שניהם ממושביהם, ופרד פתח את הדלת מימינו של
ריצ'רד. כאשר יצא מהרכב, הובילו פרד לכיוון שער הכניסה, כאשר
הנהג השני משתרך מאחוריהם בעצלות.
שער הכניסה לפנטגון לא היה אחד משערי הכניסה היותר מרשימים
שראה ריצ'רד בחייו. שתי דלתות הזזה אוטומטיות בינוניות, אשר
עמודי אבן מבטון ערוכים לפניהם כך שמכוניות לא יוכלו לעבור
אותם, היוו את אותו שער, אשר שני שומרים חמושים עמדו לפניו. עם
זאת, היה דבר אחד בשער הכניסה הזה שדווקא הרשים למדי את
ריצ'רד. אשה בעלת פנים מושלמות וחליפת עסקים אשר עטפה גוף חטוב
ישבה על אחד מעמודי הבטון. שערה החום סורק בקארה קפדני, ועיני
השקד שלה נצצו באור הפנסים. נעלי העקב שלה נעו בעצבנות. נראה
היה כאילו היא מצפה למישהו. כשפגשו עיניה בעיניו, נאורו.
"פרד! ג'ק!" קראה האישה בחיוך וקמה ממקומה. כנראה שעיניה פגשו
זוג עיניים ליד ריצ'רד. שני הנהגים חייכו אל הגברת. "ערב טוב
מיס ספרינג!" אמר פרד בעליצות. ג'ק העייף העווה את פניו לכדי
דבר שיותר הזכיר הומלס מסומם מאשר חיוך.
"ואתה בוודאי פרופסור מקגרוגר," פנתה אליו מיס ספרינג. "ג'ואנה
ספרינג, נעים מאוד". ג'ואנה לחצה את ידו של ריצ'רד. מגעה היה
רך ועדין, ועם זאת בוטח.
"העונג כולו שלי, מיס ספרינג."
"איך הייתה הנסיעה?"
"לפחות חצי ממנה היה בסדר. בחצי השני ישנתי, אז אני לא
יודע..."
ריצ'רד התחרט מייד על היציאה הצולעת שלו. למרבה ההפתעה הדבר
דווקא הצחיק את ג'ואנה. "טוב מאוד," אמרה בחיוך, "ברוך הבא
לפנטגון. בואו ניכנס."