"זמן הנפש איטי. זמני מודעות הם איטיים, מודעויות מתפתחות לאט
אלא קורה זעזוע, שבר, פצע ואז חל שינוי".

ידידי פנחס שדה אמר: "במצב כזה אפשר או לשקוע ולהיהרס או להגיע
לאיזו התגלות". על ההתגלות הזאת ברצוני לספר.
אני מכנה התגלות זו כ"מסע אל תוך עצמנו". מין מסע דרך הזמן
ובמעמקי הנשמה. מסע ארוך, קשה וכואב, שדרושה לו מנה גדושה של
אומץ ולא פחות מכך, סבלנות. אבל הוא היחיד שמבטיח שנוכל להמשיך
ולחיות, בלי לשקוע ולהיהרס. אמנם העובדה שנשארו עוד שני ילדים
לאהוב ולגדל בבית, היא סיבה טובה דייה להמשיך, מה גם שלהב אמר
לי אז: "אמא, אבל אנחנו נשארנו לך" (הוא ואחיו הצעיר). והמשפט
הזה הדהד בראשי כל השנים הללו. להב אמר זאת כמה דקות אחרי
שהבית התמלא שכנים. ארז המת היה באמבולנס שהוביל אותו לביה"ח.
ואני זעקתי: "איך נוכל לחיות בלי ארז? איך נוכל לחיות עכשיו
בלי ארז?" ובכל זאת, ללא המסע הזה פשוט אי אפשר, כי השקיעה
הרסנית לחלוטין. ויש לי הרבה דוגמאות של משפחות שכולות סביבי
כדי להבין את זה.

"מסע" זה, משול, מבחינתי, לאדם שיוצא למסע כשהוא עטוף בשכבות,
שכבות של בגדים להגנה ולהסוואה והולך בדרך ארוכה, אין סופית
ומדי פעם הוא נעצר. משיל בגד. ועוד בגד. עובר מחסום ועוד
מחסום. פותח איזה שער. נעצר ב"פקק". מדי פעם פורץ איזה "סכר",
מטפס על קיר תלול ובוקע פתח צר בגדר ואפילו בקיר אטום. וכך
הלאה כיד הדמיון הטובה. בשלב מסוים במסע הזה גילינו יגאל ואני,
כל אחד בקצב שלו, את האני האמיתי. נפתחנו אליו וראינו עד כמה
שהוא אוהב, רך וחם וגילינו שבעצם נולדנו עם האהבה. גילינו
שהילד שבנו, בעצמנו, הוא באמת ילד פלא, אלא שבמשך חיינו "הקסם
פג" משום שלמדנו לפחד במקום לאהוב.
עוד כשהיינו ילדים לימדו אותנו שאנו בעלי אישיות אחרת. ושבחיים
צריך להצליח, להתחרות. ושאנו צריכים להוכיח את עצמנו. ושהעולם
כולו נגדנו. שהוא מלא בפחדים ואין בו עדינות, רוך ותקווה.
אבל כשגילינו את האמת, את ה"אני" האמיתי באוהב, אליה וקוץ בה,
כי במסענו זה השלנו מעלינו את כל חומות ההגנה שבנינו בעצמנו
להגנתנו ובצדק, אחרת לא היינו שורדים. ועכשיו נשארנו חשופים.
ועם כל היופי, הטוהר והאהבה יש לנו גם קושי עצום וזאת משום
ששנינו (יגאל ואנוכי) נולדנו אנשים רגישים מאד באופן מיוחד.
והיום לא קל לנו לחיות עם ההיחשפות הזאת, ללא אותן הגנות. כי
כשיש רגישות עצומה שכזאת, כל דבר נוגע, חודר פנימה עמוק ופורט
על איזה מיתר ולרוב, מטבע הדברים, זה גם מכאיב. התחלנו לחיות
בתוך החיים ולהרגיש אותם לעומקם, עד תום ולא "לעבור על ידם
מהצד". למדנו להחליף תקווה באמונה, דבר שחיזק מאד את רוחנו.

אותו "מסע" התחיל כשבועיים לפני מות ארז, דבר שהתברר לי
בדיעבד. כשארז היה מאושפז במחלקת המתבגרים ב"איתנים", היה נוהל
שכל שבועיים הוקדשה לנו שעה אחת לפגישה עם יוסי, הפסיכולוג
הישיר שטיפל בארז. אחר כך הייתה מתקיימת פגישה של כל הורי
המאושפזים במחלקה עם כל אנשי הצוות המטפל. שבועות רבים קודם
אמרתי ליגאל שאני מרגישה שאנו זקוקים לטיפול נפשי לא פחות מאשר
ארז. ואם לארז זה נחוץ, על אחת כמה וכמה לנו. הוספתי שאני
חושבת שלפני שמטפלים בילד, צריך לטפל בהוריו. ליגאל לקח זמן מה
לעכל את הרעיון ואני, לצערי לא האצתי בו.
כעבור זמן אמר לי: "בסדר, אם יוסי (הפסיכולוג של ארז) יגיד שזה
נחוץ, אני מסכים". וכך היה. כשבאנו לפגישה עם יוסי אמרתי לו את
הדברים האלו, והוא ענה לי: "מקובל עלינו לתת סיוע מסוג זה גם
להורי המטופלים". והוסיף: "אם חיכיתם 20 שנה, תחכו בבקשה עוד
שבועיים ונתחיל בפגישה הבאה". אבל כבר לא הייתה הפגישה הבאה
ולא היו עוד פגישות כי ארז כבר לא היה. ולמרבה האירוניה דווקא,
דווקא זאת הייתה הפגישה האחרונה שלנו עם יוסי. אבל כאן התחיל
"המסע". והמשיך ביום השביעי למותו. במקום לעלות לבית הקברות
נסענו לפסיכולוגית. מאז עשינו כברת דרך במשך שבע השנים ונמשיך
בה עד סוף ימינו. כי לדרך הזאת אין סוף - היא דרך אינסופית
ואין גם חזרה אחורה! בדרך הזאת גילינו דברים רבים, ועל אחדים
מהם אספר כאן.

לא פעם שאלתי את עצמי האם ארז צריך היה להתאבד כדי שאני, אמו,
אבין שהחיים אינם משל? ושהאחריות הרובצת על מי שמקבל עליו
להוליד ילדים, גדולה יותר מכל דבר אחר בעולם. במו ידינו
ובנפשנו אנו בונים ויוצרים את אישיותם של ילדינו, ובכך גם
מעצבים את חייהם ואולי גם את גורלם.
הגעתי להבנה שילדינו אינם אלא מוצרי החלומות, השאיפות, הכמיהות
וגם הסיוטים שלנו, הם גם מגשימיהם. כפי שאנו היינו המוצרים
והמגשימים של הורינו וכפי שהם היו להוריהם ונגיע עד משה רבנו.
ושמא אנו גם נושאים על גבנו את כאבם, את סבלם ואת תסכוליהם של
הורינו וילדינו ממשיכים במסורת?

אני מאמינה שהתפקיד הקשה ביותר מכל תפקידינו בחיים עלי אדמות
זה להיות הורים טובים! ג'ון בראדשו, בספרו "השיבה אל הילדות",
טוען שבנו עצמנו, ההורים, חבוי ילד פגוע. וכדי שלא נזיק
לילדינו חשוב לנסות ולרפא את הילד הפגוע שבתוכנו, כי הרי נפשנו
לא בריאה. כשהילד הפנימי שבנו עדיין פגוע אנחנו הורים פצועים,
מפוחדים, אנוכיים ובהתאם לכך ננהג כלפי ילדינו, כמו שנהגו בנו
הורינו. והכול, כמובן ותמיד, בשם "האהבה" ולמעננו, בשם הטיעון
שהם יודעים טוב מאיתנו, הילדים, ומכל אחד אחר, מה טוב לנו! כך
הם חושבים וזאת טעות יסודית (לא בכדי הכנסתי את המלה אהבה
במרכאות, כי רובנו "תופסים" אותה, כך נראה בעיני, בעיוות). גם
כשננסה להיות הורים מושלמים, כפי שחלמנו בהיותנו ילדים, בכל
מקרה, גם התנהגות כזו וגם היפוכה יזיקו לילדינו כפי שניזוקנו
אנחנו. זאת מחלה שעוברת מדור לדור, כבר אלפי שנים.

אני כותבת דברים אלו כי לכל אשר אני פונה ובכל מקום שאני פוגשת
אנשים, שפותחים ולו במעט, את סגור לבם, אני שומעת את "הילד
הפגוע" שמסתתר בתוך האדם המבוגר, הנער ואפילו כבר בתוך הילד
הצעיר. נדיר למצוא הורים שאהבתם נקייה ו"מתובלת" בחכמה. נדיר
למצוא הורים "נקיים", שיודעים לנטרל את ה"אגו" שלהם ולהיות
אובייקטיביים בהתנהגותם ובהבנתם. הורים שגם מוצאים את האיזון
העדין בין הצבת גבולות הכרחיים לבין נתינת החופש, כדי שהילד
יוכל להתפתח, לגדול ולצמוח כפי מידותיו הוא, עם המטען המיוחד
שאיתו בא לעולם, בלי הצורך להשתנות ולהתאים את עצמו לציפיות
הוריו ובלי שישלם את "המחיר" תמורת אהבתם. ובכך יצליח "הגרעין
האמיתי" שלו להישמר, לפתח את כישרונותיו האמיתיים ולמצות את
מלוא יכולתו האמיתית והייחודית.

ידוע שכבר מן היום הראשון לחייו זקוק התינוק שימלאו את צרכיו,
גם אם למעשה לא ברור בדיוק מה הוא בעצם רוצה, צריך, מבקש. כבר
כאן נוצר מצב שהוא, התינוק, יזדקק "להמציא פטנטים" כדי שצרכיו
ימולאו. לצערי, שכיח יותר המצב ההפוך. ואנו גוררים איתנו עוד
מהינקות את הבעיות ואחר כך משליכים אותן על ילדינו ועל הסביבה
וילדינו הבוגרים - על ילדיהם ועד בכלל. אלא שנאמר- די! עד כאן!
פה זה ייפסק! רק כאשר אותם הורים יגיעו למודעות עצמית, לנטרול
האגו שלהם, עד כמה שזה ניתן, יאהבו את עצמם, יכבדו את עצמם ואת
זולתם, כולל ילדיהם ותינוקותיהם ויבינו שהם זה לא הוא ושכל אחד
ואחד מיצורי האנוש הינו אחד ויחיד ומקורי ביותר ואין דומה לו.

כי כולנו נולדנו להיות עצמאים ובני חורין, לכל אחד ואחד מאתנו
- יש הדרך האחת, היחידה והייחודית שלו! רק כשנבין שעלינו קודם
לרפא את עצמנו- את הילד הפנימי החבוי - פגוע בתוכנו ונרפאו -
רק אז נוכל להיות שלווים ושלמים עם עצמנו, אוהבים את עצמנו,
מכבדים את עצמנו וכך נוכל לעצור את המסורה ואת שרשרת המצוקה
הנפשית והפיסית של האנושות כולה.

רק המצוקה הנפשית והפיסית של האנשים, לא שום סיבה אחרת, הביאה
לכל העוולות. לכל המלחמות. לכל האסונות שבני אדם היו אחראים
להם!

אדם רגיש ומיוחד סיפר לי (בהיותו על ערש דווי), שמחלתו החלה
מרגע שהוריו לא קיבלו את דרך חייו "החריגה" והזרה לטעמם
ולרוחם. הם התייחסו אל ה"חריגות" שלו כאל אסון שהביא עליהם. הם
חשו פגועים ונבגדים. ציפיותיהם ממנו היו אחרות ממה שהגשים
בחייו. הוא חש שאכזב אותם וחי עם רגשי אשם כבדים. (כמובן שלא
היה לך כל צידוק מציאותי, כי חי את חייו בלי להרע לאיש. אבל הם
לא הביאו בחשבון שחייו אינם חייהם). הוא ציין בפניי עד כמה
הדבר פגע בנפשו ועד כמה זה הכאיב לו, ציער אותו ועשה שמות
בנפשו. מזה אני מבינה עד כמה ילדים מיוחדים ורגישים עלולים
להינזק ואפילו מדברים קטנים ופשוטים שאצל רובם (האחרים) לא היו
משנים כהוא זה, בשעה שאצל הרגישים - זה הרסני.

מתוך הספר "אמא אהבה ושמים בהירים".