דלת המעלית נפתחה בקומה הרביעית ומתוכה יצא דניאל, גבר בשנות
ה-30 לחייו. הוא צעד לאורך המסדרון והגיע לדלת המשרד בעודו מצל
על עיניו, מגן עליהן משמש הבוקר שבקעה מבעד לחרכי התריסים. על
הדלת היו תלויים שני שלטים, מספר המשרד, שלוש-מאות ושבע וריבוע
קטן ומאובק עליו היה רשום "קזינו 777". הוא נעץ את המפתח בחור
המנעול, סובב אותו באטיות ונכנס פנימה. המשרד היה קטן, שלושה
שולחנות, שלוש כסאות ושלושה צגי מחשב. הוא הדליק את האור.
תמיד כאשר היה נכנס למשרד בבוקר, היו המסכים חשוכים, במצב
המתנה, אך היום, על המחשב הראשי, ריצדה לה תמונה מוזרה. הוא
ניגש אליו וראה משהו לא שיגרתי. כאשר אדם מתרגל לאותה רוטינה
בוקר אחר בוקר, אותו טקס, אותן פעולות שמתבצעות באופן כמעט
אוטומאטי, כול דבר קטן יכול להוציא אותו מריכוז. אבל זה לא היה
דבר קטן, זו הייתה תמונה די מטרידה.
זכוכית שבורה ולבנת בניין שכאילו נחה לאחר שניפצה את הזכוכית,
זו הייתה התמונה שהחליפה את מה שהיה מסך חשוך בכל בוקר. הוא
ניסה להזיז את העכבר, אך התמונה נשארה, ניסה להיכנס ליישומים,
אך ללא הועיל, כאשר ניסה להפעיל את המחשב מחדש, כל שלושת הצגים
במשרד החלו להבהב בכתובת "אם אתה מעוניין לשכור את שרותיי,
חייג למספר שמופיע בתחתית המסך".
המספר שחייג לא היה זה שמופיע על המסך, אלא זה של שותפו, רונן.
רונן, שלא היה אדם שנלחץ בקלות, ניסה להרגיע אותו, לנסות לשכנע
אותו שבסך הכול מדובר במשהו פעוט, אבל זה לא הספיק. לקח לדניאל
קצת זמן לשכנע את רונן, אבל בסופו של דבר הוא הבין שמערכת
מוגנת כמו שהייתה להם, מערכת שמחזיקה מספרים של כרטיסי אשראי,
כתובות ופרטים אישיים של לקוחות הקזינו, אינה משהו שאמור להיות
נגיש להאקר חובב. רונן החליט להגיע למשרד. הם החליטו שלא להעיר
את השותף השלישי, אלי, משום שבניגוד לרונן ודניאל, שהיו חברי
ילדות, אלי הצטרף אליהם משום שהיה בקיא מאוד בתכנות והיה לו את
הכסף להשקיע, לכן הם סמכו עליו פחות מאשר אחד על השני. רונן
הוציא את הטלפון הנייד שלו וחייג למספר שהופיע על המסך. "שלום
רונן", ענה הקול בצד השני, "שים אותי בבקשה על רמקול, אני רוצה
שגם דניאל ישמע אותי".
השעה הייתה אחת עשרה בבוקר ובפעם הראשונה מאז שנפתח, המשרד של
"קזינו 777" היה ריק בשעה הזו. רונן נהג במכונית המאזדה הכחולה
שלו ולידו ישב דניאל, שהיה הרבה פחות מרגוע. אלפי מחשבות הציפו
את ראשו. מי הם עומדים לפגוש? איך הוא ידע מי הם? יכול להיות
שיש לאלי יד בדבר? ושאלת השאלות, איזה שירותים בדיוק הוא מציע?
"תירגע" צעק לו רונן, "אם הוא מספיק אידיוט כדי לפגוש אותנו,
לא יכול להיות שהוא מסוכן, הוא בטח סתם איזה ילד בן שבע עשרה
שהצליח לפרוץ אלינו במזל". דניאל הנהן. "הגענו", אמר רונן
והחנה את המאזדה ליד בית הקפה "מתחת לעץ", שם קבעו עם האיש.
כאשר יצאו מהאוטו רונן הסתכל על דניאל ואמר: "אם זה באמת איזה
ילד, אני מפוצץ אותו במכות". דניאל הנהן.

בקצה המרפסת של בית הקפה ישב בחור צעיר, לא יותר מבוגר מעשרים
וחמש, לבוש כמו איש היי-טק, משקפי שמש כהים על עיניו וסיגריה
דולקת בידו, הוא סימן להם והם התיישבו לידו. "דניאל, רונן, שמי
הוא... מורפיוס!" דניאל ורונן הסתכלו אחד על השני ואז פרץ האיש
בצחוק רועם, דניאל ורונן לא יכלו לשלוט על עצמם וצחקו גם הם.
"אני, כמובן, צוחק", המשיך האיש, "קוראים לי אבי ואני נציג של
חברת DP, אנחנו חברה לאבטחת מידע". דניאל התחיל להזיע, הוא
תמיד היה אדם שקולט מהר. הסיבה שבגללה החליט לפתוח עסק
אינטרנטי לא הייתה שזה היה התחום שאהב ביותר, הוא פשוט רצה
להיות עצמאי והוא חשב שבאינטרנט אין סיכוי להיתקל בגורמים
עוינים, עכשיו הוא הרגיש שהוא חי בתסריט האימים שהוא חרד ממנו.
"DP, DP..." מלמל דניאל. רונן הסתכל עליו במבט מסוקרן. לפתע
דניאל אמר: "דיגיטל פרוטקשן!" אבי מיהר להשתיק אותו. "נכון",
לחש אבי, "קלעת בול. אנחנו רוצים מכם כסף ובתמורה, אנחנו נדאג
שאף אדם לא יוכל לפרוץ אליכם למערכת. מי שמנסה לפגוע בנו,
נענש". רונן נעמד וקפץ את אגרופיו. "אתה מאיים? מי אתה בכלל?!"
דניאל משך את חולצתו של רונן והכריח אותו לשבת. רונן נרגע, כבר
במבט ראשון הוא ראה שאין על אבי שום נשק ושהוא אינו בחור אלים
או מאיים, הדבר היחיד שהטריד אותו הייתה דיבורית הטלפון שהייתה
נעוצה באוזנו של אבי לכל אורך השיחה, הוא הבין שמישהו הקשיב
להם כל הזמן. "אתה לא מבין", אמר אבי, "אנחנו לא מאפיונרים
ששוברים ברכיים והורגים אנשים, אבל יש לנו מספיק לקוחות
שנותנים לנו גישה למידע רגיש. אני אמנם לא יכול להסב לך שום
נזק פיזי, אבל בשיחת טלפון אחת, תמצא את עצמך מחר עם מינוס
בבנק וצו עיקול לבית שלך". רונן נחרד, דניאל חייך, הוא ידע
בדיוק שזהו הכוח שלהם. "אנחנו צריכים לדבר עם השותף השלישי,
אנחנו נהיה איתך בקשר מחר". אבי חייך, "אני בטוח שאלי יבין
שזהו הדבר הנכון לעשות".

אלי שמע פתאום את השעון המעורר מצלצל, השעה הייתה שלוש ועשרים
אחר הצהריים. הוא הכה בלחצן ההשתקה של השעון במהלומה שמחציתה
איסטינקט וחציה השני זעם. אלי לא אהב להתעורר. הוא התמתח, הלך
לשירותים, התקלח, התגלח, התלבש וקינח בשפע של קרם עיצוב על
שיערו. יחסית לאדם שעמד לבלות את שמונה השעות הקרובות לבד
במשרד וללא אינטראקציה עם אף גורם אנושי, הוא נראה ממש טוב.
תיק העבודה שלו היה מונח על הכיסא, באותו מצב מאתמול, הוא הרים
אותו ויצא מהבית. רק כאשר הניח את הטלפון הנייד בתושבת
הדיבורית של הרכב, ראה את הכתובת "14 שיחות שלא נענו" על צג
המכשיר. הוא דפדף ברשימת השיחות, חמש מהשיחות היו מרונן ושבע
היו מדניאל, אלי כעס. הוא התלבט למי מהשניים להתקשר, הוא ידע
שיש לו פחות סיכוי להיכנס לריב עם דניאל, משום שהם היו ביחסים
יותר חבריים. הוא התקשר לרונן.

המשרד היה אפוף עשן ורונן כיבה את הסיגריה המי-יודע-כמה שהוא
עישן מאז שדניאל והוא הגיעו למשרד. דניאל מזג לעצמו עוד ספל
קפה והדליק עוד סיגריה שפתאום צלצול טלפון פילח את העשן שעמד
באוויר. "אלי! סוף סוף!" אמר רונן וענה לשיחה. דניאל לא הצליח
לשמוע את שאמר אלי מהצד השני של הקו, הוא רק שמע צעקות וכעס
בין שברי המשפט שרונן הצליח להשחיל לשיחה, הדבר היחיד ששמע
בברור היה "בני זונות" לפני שאלי ניתק את השיחה. "הוא משוגע
והוא לא יציב", אמר רונן לדניאל, "אני מציע שנעיף אותו מהעסק
ובחלק שלו ברווח החודשי, נשלם לDP". הוא חייך, "אולי אפילו נצא
עם קצת יותר רווח". דניאל היה קצת המום, נכון, אלי היה טיפוס
לא קל, אבל הוא היה אחראי על הבנייה של האתר, על אבטחת המידע
ועל הקשר עם השרת בגיברלטר. "אני יודע מה אתה חושב", רונן קטע
לו את רצף המחשבות, "אבל המערכת כבר קיימת ואם DP ידאגו לאבטחת
המידע, אנחנו בעצם כבר לא צריכים מתכנת". דניאל היה המום, הדבר
האחרון שציפה מרונן הוא כניעה כל-כך מהירה לתנאים של DP. אבל
הוא ידע שהשיקול של רונן נבע יותר מהרצון שלו לשלוח את אלי
הביתה, אז הוא הבליג.

שקשוק המפתחות נשמע בדלת, אלי נכנס. "בוקר טוב", אמר דניאל,
אלי לא ענה וניגש ישר למזוג לעצמו כוס קפה. כשהתיישב בכיסא
שלו, הסיגריה כבר הייתה דולקת בזווית פיו וספל הקפה גמור
למחצה. "בוקר טוב דניאל", הוא השיב, "רונן, סליחה על העצבים,
אתה יודע איך אני לפני הקפה של הבוקר". רונן קפץ את אגרופיו
ולא השיב. "טוב", אמר אלי, "מה היה כול כך חשוב שהתקשרתם אליי
בכזה טירוף כשישנתי?" תוך כדי שדניאל ורונן עדכנו את אלי
בפרטים, הוא כבר ישב על המחשב, עיניו מצטמצמות לכדי סדק
ואצבעותיו רצות על הקלידים. "זה לא הגיוני", הוא מלמל, "משהו
פה לא מסתדר". "דניאל, מי שעשה את זה לא יכול היה לעשות את זה
בלי עזרה מבפנים! הקוד בנוי ככה שאם מישהו מנסה לחדור אליה
מבחוץ היא מנתקת אותו ואם מצליחים לחסום את פקודת הניתוק,
המחשב הראשי, שבו יש את המידע הרגיש, נכבה אוטומאטית ושני
המסופים האחרים פועלים ב"מתכונת חירום" באופן עצמאי אחד מהשני,
ככה בניתי את זה, אין סיכוי שהצליחו לעקוף את זה בלי שמישהו
יפעיל את המחשב הראשי ידנית בזמן הפריצה". "אז כנראה", אמר
רונן, "שמישהו מצא דרך לעשות את זה, אלי! ואם אתה מנסה לרמוז
שמישהו מאיתנו שיתף פעולה, אז קח בחשבון שהאחרון שהיה פה במשרד
לפני דניאל היום בבוקר, זה אתה!" אלי הדליק סיגריה נוספת, לקח
שאיפה עמוקה ואמר "נכון, אתה צודק".
"איך יכולת להשאיר אותו לבד במשרד?!" רונן זעק, "אם באמת היה
להם מישהו מבפנים, זה בטוח הוא". "אני סומך עליו. עכשיו בוא
נאכל משהו". דניאל לקח לגימה מהבירה שלו, רונן היה באמצע נגיסה
מהסטייק שאכל. "אתה יודע מה הבעיה שלך?" אמר דניאל, "שאתה לא
מסתכל על העניין בצורה הגיונית. אם אלי רצה להפיל לנו את העסק
ולברוח עם הכסף, הוא יכול היה לעשות את זה לבד, בלי עזרה
מבחוץ. הקוד הוא שלו, הוא אבטח את הרשת והוא בעצם היחיד
משלושתנו שיכול, בכל רגע נתון, למוטט אותנו ולהיעלם בלי להשאיר
זכר. מבחינה לוגית, אני אמור לחשוד בך יותר מאשר בו". רונן
נדהם. דבריו של דניאל צרבו בו עלבון שהוא לא חשב שיחווה
מדניאל. הוא לא ציפה לדברים, שנאמרו בקור רוח מתכתי. "תירגע
רונן, אני לא אומר שאני חושד בך, אני רק מראה לך עד כמה החשד
שלך באלי הוא אבסורדי". רונן לא אמר מילה, הוא הבין שדניאל
צודק, אבל הוא לא הבין למה דניאל, שהיה הרבה יותר משותפו לעסק,
ישתמש בכזו נקודה מטרידה רק כדי להוכיח את הנקודה שלו.

הטלפון של דניאל צלצל, זה היה אבי. רונן ודניאל כבר היו ברכב
ודניאל חיבר את המכשיר לדיבורית. "יש לנו החלטה חברים? או שאני
צריך להתחיל להשתמש באמצעים פחות נחמדים מלבנה וירטואלית?"
רונן סימן לדניאל שיהיה בשקט. "עוד לא דיברנו עם אלי", הוא
אמר. "למה אתה משקר לי? לפחות תתאמו גרסאות, אתם מעליבים את
האינטליגנציה שלי, דיברתי עם אלי ממש עכשיו". רונן האדים. "ומה
הוא אמר לך?" אנחה נשמע מעברו שני של הקו, "הוא אמר שהוא לא
מאמין שהצלחנו לחדור אליכם כך, הוא מאוד בטוח בכישורים שלו,
הוא הציע לי, בלגלוג, לנסות לפרוץ אליכם שוב". "בסדר אבי", אמר
דניאל, "אנחנו נתייעץ ונתקשר אליך עוד חמש דקות." רונן הציע
להיכנע, הוא כבר היה תשוש מנטאלית והרגיש שהוא לא יכול להתמודד
יותר, לא עם העצבים של אלי ובטח שלא עם הזלזול שהוא חש מדניאל.
"לא" אמר דניאל, "סע למשרד, חכה לי עם אלי, אני אדבר עם אבי
ואבוא לפגוש אתכם".

רונן התקדם במסדרון, כאשר התקרב לדלת שמע מתוך המשרד את ג'ניס
ג'ופלין מייבבת את "סאמר טיים". אלי ישב בפנים, ישוב שמוט על
הכסא, סיגריה בידו ועל פניו ארשת שהזכירה לרונן מישהו שהרגע
קיים יחסי מין. "לא ידעתי שאתה אוהב את ג'ניס", אמר לאלי. "כן,
אני מצטער על הווליום החזק, מוזיקה עוזרת לי לכתוב, בוא אני
אראה לך מה עשיתי, למקרה שהחארות האלה ינסו לפרוץ אלינו שוב".
רונן מצא את הפתרון של אלי די גאוני. מסתבר שהוא בנה משהו
שנקרא "פיש-נט", כלי שבדך-כלל משמש האקרים, אשר מעתיק את האתר
במלואו אבל בעצם יושב על שרת אחר ולא מחובר כלל למערכת שלהם.
"רק אחרי שהמערכת מוודאת שהגולש הוא אכן משתמש שלנו, היא
מעבירה אותו לשרת האמיתי ורק אז, בעצם, ישנה איזושהי תקשורת
בין המחשב שלו לאלה שפה במשרד". רונן הופתע לטובה, למרות שהיה
בתחום התכנות כבר שנים רבות, אבטחת מידע מעולם לא הייתה אחת
מענייניו ובטח שלא אחת מחזקותיו, בפעם הראשונה מאז שהוא ואלי
התחילו לעבוד ביחד, הוא הרגיש בר-מזל על כך שהוא שותף שלו.
"הנה!" קרא אלי, "עכשיו הם מנסים, תראה!" רונן לא ממש הבין את
כול ההסבר של אלי, אבל הוא הבין ממנו שיש מישהו שנכנס לעמוד
ההרשמה של האתר, שהוא העמוד היחיד באתר למשתמשים לא רשומים אשר
מחובר בצורה כלשהי למערכת הראשית, שמבצע סוגים שונים של
ניסיונות לחדור לתוך המערכת. אלי התחיל לצחוק, "אם היית מבין
מה הולך פה, היית בעצם רואה דג שמנסה לברוח מאקווריום וכל פעם
נתקל בקיר-זכוכית אחר". רונן חייך. "תשמע רונן, הם טובים
החבר'ה האלה, אבל אני יותר טוב". לבסוף, אחרי מספר דקות של
מושגים טכניים שרונן לא הבין והתקפי צחוק של אלי, הפורצים
ויתרו סוף סוף. רונן כבר חייג למספר של אבי ובקול מלא בטחון
צרח לשפופרת: "אני מקווה שאתה מבין שאתה לא מתעסק פה עם
חובבנים! אם אני רק אריח שאתם מנסים לפגוע בנו עוד פעם, אלי
שלנו יאתר את כל מי שאתם מציעים לו 'שירותי הגנה' ואנחנו נשדרג
לו את המערכת בצורה שלא תוכלו להתקרב אליהם יותר, אז הפעם,
כדאי שאתם תיזהרו!". אלי התמוגג מאושר בכיסאו. "מצטער שצעקתי
עליך קודם רונן, אתה יודע איך אני כשאני עצבני". רונן חייך,
"עכשיו, כשהבנתי איך אתה מתמודד עם דברים כשאתה רגוע, אני
אשתדל שלא לעצבן אותך יותר לעולם".

דניאל כבר החנה את הרכב והתחיל ללכת לכיוון בניין המשרדים כאשר
הטלפון שלו צלצל. "אני מבין", הוא אמר, "באמת תודה רבה, אבי".
"דניאל, אני חושב שאתה בתחום הלא נכון, אתה צריך להיות
תסריטאי! הסיפור הזה שבנית יכול היה לשמש להרבה יותר מאשר 'ערב
גיבוש' לצוות שלך". "זה בסדר", אמר דניאל, "אולי עכשיו שני אלה
יפסיקו לריב כל הזמן ויתחילו להעריך אחד את השני". כשחיוך על
פניו, הוא החנה את האוטו ונכנס למעלית.