אין רחמים בהשראה - רק אומנות הרסן
כזיק המתוודה אל אש בסומק וודאות:
כמוה כן אתה, שבדמך זורם אוקייאנוס
אשר איתן אוכף גליו לשוב אל הגאות.

הנבל הנשכח, רטט מיתר או גיד מתוח,
קול השירה, אנקת שררה, אחד הם ללא תנאי
ואופיום - אצבעו קרירה, תפרוט בהם אידיליה
תרעיד לכשתקרב למנות את אלף חטאיי.

נפלתי על ברכיי, הבט, השפלתי ראש כנוע
האסורים בזרועותי הודקו, עורי סומר
כמו נידון שבעורפו תליין נושף המוות
אך כל מחשבותיו טרודות בעוקץ המסמר.

אני המוזה האילמת, אדוני חסר מכחול הוא
בשלל צבעים חדי גוון, כולם אדום אדום,
בדיו, בעט סופר, בקצה ציפורן המושחזת,
בשוט צייר דיוקן איוב כך בגווי עירום.

הן מיטתך - מיתת אומן, בערש דווי שחור-ורד
בשדה הקרב סתור הסדינים אני שבויית ניכר
אלי הזעם ערוכים, וכלי משחית מנגד
חבלי שינה - לכבול! השכחה והשיכר.

משול בי בעורמה, אולי ניצוץ מוזהב יפציע
כמו צורף, שמחשלות ידיו ברזל מוכה
פולחן אישה - בין מעיינות הזעם, מימי קדם
ובין רגליי נהר שמיני של האדס מפכה.

הן הסדן - כמה הוא למהלומות הזעם!
חוטא המתייסר צמא להצלפות השוט!
העץ - אוהב האש, למענה כליל משחיר הוא
על כן תחת ידך, אהוב, אשוב להתענות.