השומר הרוסי הגיח מהחושך ועיניו אז נצצו. הוא נעמד מולו, פניו
לכיוונו, אחוריו למגדלים. ביקש לשאול עליה, הרוסי, אך לא קיבל
ממנו כל תשובה. ובאותן שלוש שעות, בהן בהה במכוניות, בעת
פיטרל, להרגיע את עצמו ייחל, במחשבותיו, בשכנועיו, שלרוסי אין
כל סיכוי איתה. וכשניסה להבין, מדוע אותו זה כה הרגיע, הוא
הבין, שעמוק עמוק בפנים, הוא עצמו אותה רוצה, והוא בה מאוהב.
ובחלוף הימים, כבר נשתכח אותו רוסי, אך היא אינה הבחינה בעומד
מולה, במפטרל סביבה. וכל שלו נותר, הוא להמתין.

ובסופו של כל שבוע, עת שמחו הילדים, על יומיים מנוחה, של
חוויות וחברים, רק הוא יצא עצוב, מתגעגע, סופר את השעות ליום
ראשון, עת ייראה שוב את עיניה, מאירות, זרחניות, כה ירוקות
ועמוקות. שוב יישמע אז, את הצחוק הלא נגמר, החיוך האין-סופי,
והדיבור המתקתק. מדמיין לו את הריח, המקסים, המהפנט, של גופה,
של שיערה הכה שחור, הפזור-אסוף מאחוריה, בסיכות. מסתכל בתמונתה
המחייכת בארנק, ושוב ממתין.

מספר לה כל דבר, וגם היא לו. שעות הם מדברים, צוחקים, קצת
מתווכחים. היא שונה לגמרי, הפוכה לחלוטין. בלי אלוה, מאגפת היא
משמאל, מרקדת ומפזמת מנגינה של רוק, של צעקות. רועשת ומוחצנת,
מדברת בלא לחש. ועם כל זאת, רגישה ובוכייה, מחפשת אהבה. רק
אומרת, מתחננת, שרוצה היא את אותו אחד, שאותה לא יאכזב, שרק
אותה יאהב, וממנה יתרגש. ומולה ניצב כל בוקר, השקט והמופנם,
המאמין מהימין, שממנה מתרגש בכל דקה, בכל שנייה, בכל מחיר.
והוא יודע, שקרובה היא, אך כל כך רחוקה. יודע, שיכול לשמש
כאבירה על סוס לבן. רוצה רק ללטף ולהרגיש, רוצה קצת לרגש, אך
מתרגש וקצת חושש. ושוב פעם, ממתין.

כועסת היא על אלו, שאל גופה הם נמשכים, ואל אופייה אינם שמים.
עצובה היא עד מאד, מידידים לשעבר, שרק רוצים אותה לדעת ובה
לגעת. מחייכת, נבוכה, מהידיד אותו רכשה, ממנו, שמעודד אותה
וקצת מצחיק, ולא יודעת כמה מתוסכל הוא, מבפנים. שאוהב הוא את
גופה, אך בעיקר את נשמתה. ובעוד היא תנגן לו שיר שלה, מעט
מפחיד, יתנגן בתוך ליבו שירו שלו. היא לא יודעת, מה עובר עליו.
והידיד המיוחד, שלה מקשיב ובה תומך, יקפוץ לדום, כשתרצה
בחברתו, בארוחות, בנסיעות, ובמה לא. וברגעים כאלו, ששניהם שוב
לבדם, הוא המאושר שבאדם, אך גם מבין, שלעולם ועד, הוא רק
ימתין.

והיא, היפה שבאדם, המיוחדת שלו, עכשיו ממנו תתעלם, ואליו היא
תתאכזר, ויקשיב הוא לצחוקה המתגלגל, רק מאחורי הקיר. ואותו,
היא לא תשאל, מדוע הוא עצוב ועיניו כל כך כבויות. ובעוד שהיא
שקועה בעולמה, בו הוא אינו נמצא, הוא יבין שאל לו להמתין, והוא
יידע, שבליבו אותה ינצור, אך שם גם תישאר, לנצח נצחים.