סתם סיפור שכתבתי. היה לי בא.

היא שוטטה לבדה ברחובות. הכול היה חשוך. הרי בשעה כזאת כבר
כולם ישנים. היה שקט. מדי פעם נשמעו צעקות מהבית שממול או איזה
מכונית נוסעת. היא ישבה לבדה על הנדנדה. היא הסתכלה על הגן שבו
ישבה, גן שאותו הרסה איזה כנופיה שעברה שם. גן לא מטופח, עם
מגלשה ושתי נדנדות קטנות שמאיימות ליפול. כתובות היו מרוססות
על המגלשה. היא הסתכלה על העץ. העץ שאותו הכירה כול כך טוב.
היא הסתכלה עליו והתקרבה. גם על העץ היה כתוב משהו. "ליאור +
לוי לנצח".
היא עברה באצבעותיה הדקיקות על כל אות. היא לטפה את המילים
היקרות האלו. היא התקרבה עוד ועוד לעץ, עד שהיא והעץ היו ממש
כגוף אחד. היא השעינה את ראשה על העץ, כמחפשת מקום מקלט.
היא הרגישה שהעץ מגן עליה מהכול. ותכף הכול יעבור. אך לפתע
נרתעה היא לאחור וברחה משם. מהר מהר. היא נבהלה מעצמה.
הרי היא הבטיחה שהיא תשכח. תשכח את הכול. את כול העבר.
היא רצה ורצה. אנשים מהצד בטח היו חושבים שהיא רצה לביתה. אבל
היא לא. אין לה בית. לא מאז אותו יום נורא, אותו יום שגזר עליה
את הנדידה הזו.

הכול התחיל כאשר ליאור הגיעה לכיתתה ביום חורפי אחד. היא
התיישבה במקומה הרגיל, ליד החלון והקשיבה לטפטופי הגשם על
החלון. טיף-טף, טיף-טף. הרעש קסם לאוזניה, וחיוך קטן התפשט על
פניה. "הלוואי והייתי שם בחוץ", חשבה לעצמה ליאור. היא אהבה את
החורף. הקור שגרם לה צמרמורת נעימה, השוקו החם והשמיכה הנעימה.
תנור קטן ומחמם. היא אהבה את החורף יותר מכול. המורה נכנסה
לכיתה והחלה ללמד. כמה ילדים הקשיבו, כמה ילדים התכתבו ביניהם,
כמה שרבטו דברים במחברותיהם, וכמה מהם, כמו ליאור, הצמידו ראשם
אל החלון והתחממו בעזרת מעיליהם. לפתע נכנס ילד לכיתה. המורה
ביקשה את תשומת ליבם של התלמידים, ובין רגע התפוגגו מחשבותיה
על החורף וכול תשומת לבה הופנתה אל הילד שנכנס. הוא הציג את
עצמו בשם לוי שחר. הילד היה בגובה ממוצע, אך משהו בו היה קטן,
כ"כ קטן וחלש. ליאור ישר הבינה שאין לה מה להתעניין בו וחזרה
לחלונה האהוב. לאחר הלימודים חזרה ליאור לבדה. כולם נסעו עם
הוריהם, או הורי חבריהם. הרי אף אחד לא רוצה להתרטב. אף אחד,
חוץ מליאור. ליאור הלכה לאט, כאילו שהיא לא מכירה את המקום.
היא הרגישה איך הגשם חודר לתוך עורה, היא הרגישה איך היא
מתרטבת עד שד עצמותיה. אך ליאור, אפילו שעשתה את הדרך הזו
פעמים כה רבות, הלכה לאט והכול נראה לה קסום. ליאור נכנסה
הביתה, שמה את מעילה על הכיסא והלכה בשקט בשקט. אולי הפעם אימא
לא תשים לב אליה? אבל לא. ליאור נתפסה. שוב אותו נאום של "כולך
רטובה!" אבל ליאור רק הקשיבה בחיוך ועלתה לחדרה. היא קיבלה
הודעה באיי.סי.קיו מחברתה הטובה מעיין. מעיין אמרה לה לבוא
אליה, וליאור הלכה. היא אהבה לבוא אל מעיין. למעיין יש בית
גדול ויפה. מעיין תמיד הקשיבה לה בעניין וייעצה לה בכול מיני
עניינים. ליאור הגיעה תוך דקות אחדות לביתה של מעיין, עם חיוך
רחב על פניה. אבל עד מהרה, היא הבינה שבעצם היא לא לבדה שם. גם
כול הילדות הסנוביות מהכיתה וגם כמה בנים.
מעיין קידמה את פניה בשמחה והחבורה ישבה על הפופים הרבים שהיו
בחדרה של מעיין. ליאור הייתה ילדה חולמנית. אולי היא הייתה שם,
עם כולם, אך מחשבותיה נדדו אל החלון, אל הטפטוף שהחל לרדת.
לפתע נגוזו מחשבותיה, מעיין וכולם צחקקו כאשר הבינו שהיא בכלל
חלמה וסיפרו לה מה הם מתכננים.
הם רוצים לתכנן משהו ללוי, הילד החדש, אם לא תצטרף תוחרם.
ליאור הנהנה בחוסר עניין. על מה הנהנה בעצם? מסתבר שהיא הסכימה
לעזור. "נו טוב? מה כבר יקרה?" חשבה לעצמה בנאיביות. לוי היה
צנום ולעולם לא הסכים לספר על עצמו דבר. תמיד בהפסקות הוא היה
לבד, וברגע שהיה צלצול היה רץ הביתה. אבל לא בשמחה, יותר בחשש.
העניין הזה היה מוזר לליאור. ובגלל זה הסכימה לעשות את מה
שהטילו עליה - לעקוב אחריו.
לכן, לאחר שנשמע הצלצול של 13:30, הצלצול האחרון, יצא החוצה
כרגיל לוי, והפעם אתו יצאה ליאור. ליאור הגיעה ליד לוי, ושאלה
אותו אם תוכל לבוא אליו. לוי התנגד נמרצות. הוא תירץ שהוא לא
יכול, אימו לא בבית ואביו עובד ועוד כול מיני דברים, והוא רץ.
ליאור הלכה במהירות אחריו, מבלי שיידע.
היא הגיעה לבית נחמד וחיכתה כחצי שעה. לאחר מכן צלצלה בפעמון
ונכנסה לאחר ה "כן" שנצעק מתוך הבית החום.
ליאור המשיכה ללכת בתוך הבית ואז הגיעה לחדר. היא נכנסה ובתוכו
ישב לוי. היא התיישבה לידו, על מיטתו ודממה השתררה בחדר. הוא
היה מופנם, כמוה. הם היו דומים. לאט לאט הם החלו לדבר, הם
דיברו המון. שעות על גבי שעות הם צחקו, ניחמו, אהבו. וכשהערב
נגמר הם כבר היו זוג.
למחרת הגיעה ליאור, היא התיישבה במקומה והסתכלה על לוי. שניהם
העבירו מבטים מלאי משמעות כאילו שאמרו "אני אוהבת אותך", אך
בלי מילים. הם לא סיפרו כלום לאף אחד וליאור תירצה למעיין
ולחבורה שהיא לא יודעת כלום. כבר שבוע שהם חברים, הם היו
נפגשים הרבה ואפילו נשיקה כבר הייתה, באותו לילה שהם חרטו על
עץ אחד בגן יפה את שמותיהם כסמל לאהבתם.
אבל יום אחד לא הגיע לוי לכיתה. גם לא למחרת, וגם לא למחרת,
וכבר שבוע עבר. ליאור החליטה לבדוק מה קורה. היא הלכה לביתו,
דפקה בדלת ונכנסה. לאחר כחצי שעה היא יצאה, בוכייה. למחרת, שוב
לא הופיע לוי. וליאור, שלא סיפקה את המידע הדרוש לחבורה הוחרמה
והייתה לבד. את הרגעים הכי קשים שלה, היא עברה לבד, בלי מעיין,
שמזמן הן לא דיברו. בלי הוריה, שאותם היא לא עניינה. לבדה.
כול יום, לאחר הבית ספר ועד לשעות הקטנות של הלילה הייתה יושבת
בגן שבו היה העץ שלה ושל לוי. הגן שהיה מטופח, ופתאום לאחר
אותו יום, כמו כישוף אפל, נהרס. מעיין והחבורה היו מגעילים
אליה. הם היו משמיצים את שמה בכל בית ספר. ובאותו יום היא
נשברה, לאחר שהם החלו ללגלג על כך שלוי נעלם. היא צעקה להם
שיפסיקו. והם שאלו בלגלוג "למה?"
"למה? כי לוי התאבד! ביום חמישי לפני עשרה ימים הוא התאבד!
ואתם כ"כ מגעילים ועסוקים בעצמכם, ובלהציק לו ולי שלא אכפת
לכם. לא אכפת לכם שכאב לו, לא אכפת לכם שהוא היה זקוק לעזרה!
לא היה אכפת לכם שבגללכם הוא התאבד. בגללכם!"