מוקדש לזכרו של יפתח שרייר - ילד של אור.

כשהוא יפקח את עיניו בפעם הראשונה הוא יראה את כל מה שהוא
יפספס לנצח.
הוא יפתח את הדלת, נבוך ותמים ושם הוא יתחיל להתבגר.
הוא יפתח כפתור, ועוד אחד, יתבגר רק עוד קצת - ויחייך. חיוך של
אור. הוא יפתח חלון וקרני השמש יכנסו וילטפו את פניו, והוא
עצמו שמש.
הוא יישק על לחייה ועוד קצת בגרות. ואז יפתח.
את התיק אליו יכניס מספר דברים נחוצים לזמן הקרוב. ויסגור.
הוא יפתח את הדלת, שונה מדלת ילדותו המוכרת ויפתח. באש. חיה.
בוערת. ואז הם יסגרו. את התכריכים הלבנים סביב גופו המואר.
והוא, מתישהו עוד יפתח. עיניים, דלת של חדר, כפתור של חולצת
חברתו.
הוא עוד יחייך שוב. הוא עודו מחייך גם עכשיו.
והם סוגרים. חופן אחר חופן מעל ארונו. קרני חיוכו בוקעות מן
הפתחים הזעירים העוטפים אותו בעץ מלא.
הוא הרי עדיין אותו יפתח.
וייסגר.
פרק הילדות, הנעורים, התום המתמשך. הוא עוד יפתח בפרק חדש.
ויסגור אותו.
כשהוא יסגור את עיניו בפעם האחרונה הוא יראה את כל מה שהוא
יפספס לנצח. ומובן, שאך עוד מעט, את עיניו הוא שוב יפתח.


יפתח הותיר אחריו הורים, אח גדול, אחות גדולה, אח תאום
ואותנו. וגם קצת אותי.