הבטתי על כולם מלמעלה, הם הביטו עלי כשאני שוקע באדמה, או יותר
נכון על הארון שהכיל את גופי.
את חלק מהאנשים לא הכרתי, בטח אנשים שראו את התמונה שלי בעיתון
ונזכרו שפעם למדו איתי בקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרי או משהו
כזה, חוץ מזה זה קצת קשה לזהות אנשים כשאתה מרחף באוויר וכל
שאתה רואה זה את הקרקפת שלהם, וגם לפעמים ניסתי לצעוק אליהם,
לקרוא להורים שלי אבל אף אחד לא ענה. כשהייתי קטן אהבתי לשאול
אנשים אם הם יהיו עצובים כשאמות, אם הם יבואו ללוויה שלי אפילו
שזה באמצע היום הכי חשוב בחייהם, ובנינו גם כשהייתי גדול שאלתי
את זה.ראיתי שהם באמת באו, ובאמת באמת היו עצובים, אפילו אני
בכיתי קצת כשראיתי אותם בוכים בלוויה שלי, זה מראה נורא מרגש
לראות שכל הרבה אנשים בוכים בגלל שאתה לא בין החיים. חבל שאני
לא יכול להודות להם שבאו ושכל כך אכפת להם.
חשבתי לעצמי אולי אני יכול לחזור למטה, אולי אם אני אבקש ממש
יפה אני יכול לקחת את הגלגל אחורה ולא להרוג את עצמי. כולם
אמרו לי שאני צריך לגשת לאיזה אחד שקוראים לו היטלר, והוא יכול
להחליט אם אני יכול לחזור או לא. ניגשתי לבחור הזה, שהיה קצת
מטורלל ואמרתי לו שאני מתחרט שניקרתי את עיניי ושאני רוצה
לחזור לארץ. הוא בחן אותי מספר שניות ואז אמר שהוא מוכן לתת לי
לחזור, אבל שאני אדע שאני הולך להתחתן עם אימא שלי, בלי שאני
בכלל יודע שזו היא. שאלתי איך זה אפשרי, והוא ענה לי שברגע
שאני יוצא מפה חזרה לארץ כל הזיכרון שלי מתאפס ואני מתחיל
מהתחלה, אחרי התלבטות מסוימת הסכמתי. בלבי עשיתי עם עצמי הסכם
שאין סיכוי שאני אשכח מי היא אימא שלי ושאני בחיים לא אתחתן
איתה ...מה אני משוגע????
הדבר הבא שאני זוכר שאני חוזר לפה שוב, מסתכל על ההלוויה שלי,
ואישתי שעכשיו מתברר לי שהיא גם הייתה אימא שלי בכתה בפעם
השניה, על בעלה שהוא גם בנה. ושוב אותם אנשים שאני בכלל לא
זוכר הגיעו להלוויה שלי, ואישתי, כלומר אימא שלי ביקשה שיקברו
אותי ליד קברו של בנה שהתאבד, שזה אני.