שירה, סטודנטית צעירה ונטולת אהבה, יצאה מביתה באחד הימים,
לנסות ולגלות את עתידה הסמוי לעין בעזרתה של ידעונית מפורסמת.


היה זה בוקר גשום במיוחד, רעיון הישיבה בבית, לבדה עם חתולתה
הסיאמית, נראה מאוס בעיניה והביא אותה להיכנס לרכבה, להניע
אותו ולנסוע לאותו מקום עליו שמעה מפי חברתה.

סקפטיות הייתה אחת התכונות בהן התאפיינה שירה, מכשפות
לדידה קיימות רק באגדות ורחוקות היו מעולמה מרחק שנות אור,
לכן הפתיעה אפילו את עצמה בשל החלטתה הפזיזה.

תחושה של מסתורין אפפה את שירה בעת שכף רגלה דרכה על
סף ביתה של  הידעונית, את מקום מגוריה קבעה האחרונה
בפקיעין העתיקה, שביל פתלתל וצר הוביל אל ביתה העתיק
והגדול הבנוי מאבני בזלת שחורות,  זה ניצב סמוך לשדה חרוש,
סריגיה של הכרם הגדולה שהקיפה את הבית, התפתלו בינות
לסורגי החלונות הנמוכים עם תריסים בצבע כחול מתקלף.

סמוך לדלת הכניסה העשויה מעץ אלון מהוה, מקובע היה פעמון
גדול, שירה הרימה את ידה לצלצל וזו רעדה כמו עלה נידף, היא
המתינה מספר רגעים ולאחר שלא זכתה לתגובה,צלצלה שוב,
בינתיים שלפה מתיקה את נרתיק הסיגריות והציתה לה אחת,
הספיקה לשאוף ממנה מעט, כאשר טיפופי צעדים נשמעו
וכעבור שנייה, נפתחה הדלת למחצה, מאחוריה ניצבה זקנה
כפופת גו, שניתן היה להעריך את גילה כבת 70, שיער מאפיר עיטר
את ראשה ואת עיניה כיסו משקפיים גדולות.

היא בחנה את שירה  מכף רגל ועד ראש ובעברית צחה מתובלת
במעט ערבית הסבירה לה שכוחותיה המאגיים אבדו לה בשל אסון
משפחתי שפקד אותה, התנצלה בפניה ונכנסה חזרה לביתה.

שירה נותרה המומה, וכל אותן תחושות של מסתורין וסקרנות,
התחלפו באחת  בתסכול, עצב וכעס, היא נשבעה לעצמה ששוב לא
תלך שולל אחר הצעות חברותיה והידעוניות-מכשפות, מפורסמות
ככל שתהיינה הרי שמעתה הן מחוץ לתחום עבורה.

בצר לה, פנתה לעבר מכוניתה, הניעה אותה ונסה משם כרוח סערה.

כמה ימים לאחר ביקורה בפקיעין, בעת שפקדה את הספרייה
באוניברסיטה לשם הכנת עבודה, התוודעה שירה לאהבה שכה נכספה
לה.

ואולי כן היה משהו באותה ידעונית, חשבה לעצמה.