[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שחר גבאי
/
החולם

בספרו על הפסיכואנליזה של פרויד, בפרקים המוקדשים להשגותיו על
החלום, הייתה אחת הטענות הבסיסיות לגביו שתפקידו העיקרי הוא
בשימור השינה. מהזיה מופלאה זו של פרויד עלה בי הרעיון ההזוי,
שקורותיו נהפכו לסיפור זה; אותו אספר רגע לפני שאחזור להיות מי
שהייתי פעם.



בקיץ של 1991, בעת שרכבתי על אופנועי, התערבה בגורלי תאונה
קשה.
נהג משאית שהבדידות הפכה אותו לפילוסוף, ושהשגרה שבמציאות יצקה
בו רוח של חולם עתיר דמיון אינסופי, החליט לכפור, מחמת הנסיבות
, בוודאות המרגיזה ששניים ועוד שניים הם בהחלט ארבע; ושהצבע
האדום חייב בהכרח להיות אדום.
כך קרה שכשחציתי את הצומת, הדהיר הוא מתוך שלוות נפש גמורה,
ומתוך בדיונותיו ששיווה אותם למציאותיים בעליל, את רכבו הכבד
היישר אל גופי החשוף והמופתע.
זמן לא מועט פרפרתי בין המוות לחיים; כך לפחות העידו הסובבים
אותי, משחזרה הכרתי לבסוף. שכן בתודעתי הייתה אותה עדות על
מצבי בזמן שנקף, המשך רציף ומיידי לרגע בו אבדה, כמו לא התרחש
דבר בזמן, ויותר מכך, כאילו חוסר ההכרה ביטלה לחלוטין את
קיומו.
משהקצתי, פרוש על סדין לבן במיטה בבית החולים השיקומי, ולאחר
שניתנה לי השהות להתאושש קמעה, בישרו לי רופאיי שאני מוגדר
כ"נס רפואי", בהחלט בר-מזל, ושתשוקתי העזה לחיות (לדבריהם)
ניצחה תחזיות קודרות שריחפו סביבי תחילה.
בגפיי התחתונות איום יפה היום, לא? ציפורים פורחות, פרחים
מצייצים. בעצם הפוך, לא?
לא יודע אחרי מה שעבר עלי היום... -אנחה- אפילו העץ הזקן מתנער
ברוח הקלה של הבוקר, בהחלט יום יפה היום. אומנם אשאר משותק, אך
שאר תפקודיי, למזלי, יישארו תקינים כשם שהיו קודם לתאונה.
"כמובן שמצפה לך תהליך השיקום" הוסיפו, אך אם עזה תשוקתי
לחיות, בהתמדה ובעיקשות בה ניצחתי על המוות, אוכל לחזור ולנהל
שוב את החיים. כך אמרו לפני שטשטשו אותי התרופות ושבתי
ונרדמתי.
משהקצתי בפעם השנייה, היה כבר הזמן ארוך יותר, וגדוש בפרטים
ובמושגים חדשים...

את המציאות של אותם ימים אני זוכר כסיוט עיקש ובלתי נלאה.
המיטה איליה רותקתי, הכאבים החדשים שצרבו בגופי (חוץ מגפיי בהן
לא הרגשתי דבר, המשיך גופי לסבול את מחושי הפגיעה), החצובה
החורקת עם שקיקי הנוזלים המתחלפים, שצמחה מתוך הוריד כעשב שוטה
המסרב להיעקר; הבהייה האינסופית בתקרות ובקירות לבנים שנשכים
לנצח, ובאחים ואחיות ורופאים עם אותו לבן חולה של שיגעון
ההתרוצצות; בפרצופים חסרי מבע של מתים-חיים שכמו הותקנו מקיני
קוקיות וניצוצות של המסויטים, ובבני משפחה וחברים וקרובים
שצבעוניותם מעצימה את החולי, ופניהם אומרות עווית של חמלה
מאוסה וחיוכים כפויים, ואת פרקם הם מוצאים בהצצות חטופות
בשעוניהם.
קשה מכל אילו הייתה ההכרה במציאות חדשה בנוסח זה שציווה לי
גורלי. את הנחמות הפשוטות ממנו, הייתי מוצא ברגעים של קהות
חושים מחמת הסמים המערפלים, ובפרקי שינה של חלומות שנזדמנו לי,
או שזימנתי אני אותם.
היה זה רק לאחר זמן רב ששהיתי בבית החולים, עטוף בערימות
מגובבות של ניסיונות שבשכחה, ומשכחי מציאות שבסרטים ובספורים
הפנטסטיים, ובפנטסיות שארג לי דמיוני (כל אילו רק היו הופכים
את היקיצה מרה יותר), שנתקלתי  בכתביו של הפסיכואנליטיקן, ועלה
ופשה בי אותו רעיון מוזר.

לא הייתה לי זו הפעם הראשונה  שעיינתי בתיאוריות של פרויד לגבי
החלום; עוד קודם לאותה תאונה, ולמעשה, לא פעם או פעמיים, מצאתי
את עצמי סקרן נוכח אותו יציר דמיון מוזר זה, שכה רחבת ידיים
ונסתרת עוצמתו, עד שיוכל להימצא בו האדם המשמים וחסר המעוף
ביותר על הפלנטה, מתהפך ליוצר אגדות וכשופים חסרי גבולות.
פעמים רבות הרהרתי בו וחקרתי, אך הייתה זו הפעם הראשונה שנוספה
איליו תיאוריה משלי.
מתוך ייסוריי הרבים ונפשי שמיאנה להינחם, ומתוך קדרותה הבלתי
נסבלת של המציאות, ברחתי אותם ימים אל שבי קסמיו ככל שנתאפשר
לי. ביקיצותיי כל בוקר אמנם הייתה בי עוד המוגבלות שבמציאות
החוצצת, אך בחלומותיי - והמפליא ביותר שבכולם היה זה כך! -
עמדתי תמיד על רגליי; התהלכתי, התרוצצתי וריקדתי כמו במציאות
שנשבה ממרחקים, ומתוך התעלמות מוחלטת של חלומי מהמצב שהתעוררתי
איליו בבקרים (ואף בבוז), כאילו כלל אינו קיים!
ההשראה נמצאה לי באמצע הגות מחודשת בכתבים, ומתוך ערסולם של
החלומות שחלמתי עם התיאוריות שנכתבו עליהם. " אם עיקרו של
החלום הוא שימור השינה" חשבתי, "ובמקרה שלי, בבריחה מן
המכאובים והבדידות, ומן ההכרה הרועשת; אולי עיקרה של המציאות -
בשימורה על העירות - הוא דווקא בהדגשת כל אלה!" הייתכן כי
אלמלא התחושות והרגשות שאנו מוצאים כמחוללי הרוע  בחיינו,
היינו כולנו שוקעים לנצח בשינה מתוקה? או שמא דווקא להיפך? שאם
לא היו לנו המצוקות והקשיים, כלל לא היינו מוצרכים בחלימה,
וחיינו היו נמתחים אל ערנות אינסופית...
עד כמה שנראתה לי האפשרות מופרכת ובדיונית מראשיתה, ככל
שהרביתי להגות בה הפכה היכן שהוא יותר ויותר מתקבלת על דעתי.
מה שמשך את תשומת לבי יותר מכל נמצא בחזרה המתמדת של מרכיבים
מסוימים; המחשבות שהרהרתי בהן והמצבים והזמן, וסדר הופעתם של
כל אילו, השתנו מחלום לחלום, אך המקום והצורות נמשכו כמו ללא
פגע; תמיד נמצאתי בדירתי, תמיד ראיתי וחשתי ברגליי, והמוזר
מכל: תמיד היו החפצים השונים שבדירה מונחים באותו המקום,
ובדיוק באותן זוויות וצורות, כך שהצורה הכללית שנתקבלה הייתה
זהה ובלתי ניתנת לשינוי, כמו קובע הרקע שבחלומותיי אל תוך
תמונה. דבר שהיה בו  להותיר רושם  שכל חלום נמשך בדיוק מהנקודה
בה נקטע קודמו.
אולי הדבר היחיד הגורם לנו להבחין בין מציאות לחלום, ימצא
בקלות ובחפזון בהם נמוגים אילו האחרונים אל תהומות הלא מודע,
ובחוסר התמדתם ברצף הזיכרון. אך מה יקרה כאשר אינם מצייתים
לחוקים אילו?
זכרתי את השינה כשם שזכרתי את העירות, באותה בהירות, ואף יותר;
כיוון שבשנתי התערפלה דמותה של המציאות, ואילו בשעות העירות,
היו החלומות נהירים ומסודרים כזיכרון קווי צלול ותדיר.
אט אט נרקמה מציאות חדשה בחיי. אחרת אך לא שונה, עד שגם
בצלילות דעתי התקשיתי להבדיל בינה לבין קודמתה.

באחד מימיי האחרונים בבית החולים, לפני שחרורי חזרה לביתי,
אמרתי לבצע החלטה שהפכתי בה זמן רב.
אינני צייר, אך  מפאת הזיכרונות הבוהקים, הייתה המשימה קלה מדי
מכדי שאכשל.
נטלתי את בלוק הציור ואת כן הצבעים אשר ביקשתי מקרוב זה או אחר
שיביא לי; הנחתי את היריעה הריקה בתפר שבין הרגליים לאגן, ואת
כן הצבעים לידיו על בטני התחתונה, והתחלתי לצייר, מנסה לדייק
כמה שיותר. מפעם לפעם הייתי עוצם עיניים ואחר פוקח, לוודא שלא
בוגד בי זכרוני מן המציאות האחרת. התמונה שהעליתי בחשיכה הייתה
זהה לזו שהצטיירה על היריעה שמולי.
עליי להודות שאותה בהירות וודאית, כמו שהקסימה ופיתתה לכבוש
אותי, הייתה גם מפחידה ומסויטת. לא הייתי יותר האדם שזכרתי
לפני התאונה. חייתי בשני עולמות אחרים בו בזמן, וישותי האחת
כמו התפצלה לשתי ישויות נפרדות, לכל אחת מהן עולם ומלואו
משלה.
רגעים מסוימים חששתי שמא לא רק נפשי לוקה בשיגעון, אלא אף
גופי עצמו.
הפתרון לשניות זו כבר היה מובנה ומפורט בדקדקנות בראשי, ומוכן
ומזומן לביצוע. נעשיתי כה חסר סבלנות מן הציפייה וההשתוקקות
למימושו, עד שימיי האחרונים בבית החולים זכורים לי היטב דווקא
מעיקשותם הבלתי מתפשרת שלא לחלוף. בהגיע היום האחרון כבר ספרתי
שעות, דקות, ואף שניות.
בשובי אל הבית, ועוד לפני שנפניתי לשאוף מן ההתרגשות
והנוסטלגיה של עבר אובד, הדבר הראשון שעשיתי היה לנעוץ את
התמונה של המציאות האחרת במיקום שחישבתי לנגיש ביותר לשדה
הראייה. כמה וכמה פעמים החלפתי אותו, ורק לאחר שנחה דעתי מן
העניין, וחשתי בסיפוק של הנחת היסוד הראשון של מלאכתי, הנחתי
לעצמי לשקוע שעה קלה אל זיכרונותיי האבודים.

במתמטיקה, שהינה כפשוטה תרגום מספרי מושלם של היקום על שלל
עולמותיו, אין כל הבדל בין ערכם המוחלט של 1 ו 1- .
מנקודה מוחלטת זו היו גם שתי מציאויותיי שוות ערך, ומתוך אותה
נקודה שעל הציר, יצאתי להפוך בין שתיהן.
השלב הראשון התבצע בקלות ובמהירות יחסית. בעוד התמונה עומדת
נגד עיניי התחלתי להזיז ולסדר, הופך ומתקן את החפצים השונים
למיקומם שהיו במציאות ההיא, עד שנעמדו כל הדברים במקום ובזווית
ובסדר הנכון, בכפייתי לשימם על דיוקם עד הפרט הקטן ביותר, ועד
שנחה דעתי. משתם השלב הראשון, והרקע של חלומי נבנה בשלמותו,
התפניתי לעסוק בבעיה שהטרידה יותר את מנוחתי.
המקום בו שהיתי (הדירה) היה זה של חלומותיי. הצורות גם הן היו
כפי שהופיעו בהם, זהות, וכאמור לזמן ולמחשבות לא הייתה כל
משמעות, כיוון שהשתנו מחלום לחלום. עתה נותרתי מול הגורם הבלתי
משתנה האחרון. היה עליי למצוא את הדרך לראות ולחוש את רגליי
(על מנת להחליף בין המציאויות היה הכרחי שפרט זה יקרה). כמובן
שמבחינת  הראייה לא אתקשה,  אך כיצד אוכל לחוש את מה שהינו חסר
תחושה?
עוד במיטתי שבבית החולים  החלפתי ימים ושעות רבות, בהופכי הלוך
ושוב בקושיה סתומה זו. השערות שונות ומשונות דמיינתי. תחילה
חשבתי לפצוע את רגליי, שאולי הדם בזרימתו (אף שלא ארגיש את
הפציעה עצמה), יוכל להעניק מעין אשליה של תחושה. מחשבה זו
ביטלתי במהרה. אחר-כך עלה בדעתי לשלב את סגולות החלימה
במציאות. אפשרות שנראתה הגיונית יותר מזו הראשונה, שכן באמצעות
החלימה ידעתי שאוכל לחוש בצורה אמיתית, ולא בדרך אשליה, אך גם
היא לא סיפקה אותי (שלמות תוכניתי דרשה הפרדה בין המציאויות,
ולא שזירתן יחדיו). לאחר זמן רב ששהיתי חסר אונים, וכמעט שגבר
עליי ייאושי, עלתה בי הדרך שחשבתי לנכונה ביותר.
בזמן שהותי בבית החולים, באחד מאותם רגעי שיממון קשים, ניחמתי
את עצמי  בתכנית טלוויזיה שריצדה באחד הערוצים, על גבי מסך
שהזדקר מול מיטתי. לכאורה לא היה בה דבר שעלול לתפוס את תשומת
הלב. אדם אחד סיפר בתשישות מופלגת על קרב אחד, או מלחמה.
סיפורו היה נגוע במהלך חסר סדר של מסירת עובדות היסטוריות,
שנמסרו בגוון קול חדגוני ובעל ניגון מרדים, וברגשות נושנים
ונטושים שכנראה היה להן עידן זוהר פעם, ואולי אף יתכן שנלכדו
לרגע ברגש אנושי חם, אך כעת נראו כפיסות מידע נבובות שאין לאדם
מה לעשות בהן, וצריכות היו להימסר פשוט מעצם הגדרתן מידע.
בתוך כל אותה אנדרלמוסיה סיפורית היה פרט אחד שמסר שהשתרבב
בבהירות רבה יותר אל זיכרוני, וכנראה שהתנחל לו שם במקום של
קבע, שכן באותו רגע, בעודי אובד עצות באשר לדרכי, נפלט הוא
בזעקה אדירה והמשיך מרחף כשובל עשן של פגז מול דמיוני. מכיוון
שאין זה מן העניין של הסיפור לתת את כל סיפורו של הסיפור, אביא
רק את עיקרו של דבר:
השובל סיפר על קרב אחד בו נגדעו גפיו העליונות, ועל רגעים בהם
היה שב וחש אותן, באותה תחושה שזכר שחש קודם לכן. פרט זה זעזע
בי זיכרון שאיני יודע כיצד נשתכח ממני. גם אני, באחד הימים,
חוויתי את אותה התחושה!
כל שהייתי זקוק לו כעת הוא רסיס דק ממנה.

את סופו של הסיפור וטיבו - אם ישנה כלל משמעות לרע או טוב, או
לסיומות - לא אוכל לספר. אסתפק אם כן בדיווח תמציתי של הרגעים
האחרונים -

אני יושב בכסא הגלגלים, במקום בו משתרעת מציאות אחרת, בצורות
המסודרות של רקעה. יושב וממתין בסבלנות לזיק של כאב. בינתיים
אני כותב לעצמי סיפור זה, למקרה שיתהה פעם אני האחר מהיכן
נלקחו חלומותיו...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הומואים הם כמו
נוער עובדניקים
הם בסדר כל עוד
הם רחוקים


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/5/07 9:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שחר גבאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה