הזמן עובר לאיטו ואתה לא איתי כאן.

ברגע של חולשה כתבתי לך שאני מתגעגעת, לא ענית לי.

עוברים הימים ואיתם שבועות - הם באים והולכים, אבל אין אף אחד
מלבדך.

אתה כצל שלא חולף, מתזז יחד איתי בחיים.

אין מה לעשות - אני תמיד משווה אותך לאחרים, אף אחד לא יוצא
שווה לדמותך.

אם זה מחדש לך משהו: תדע שאני עדיין אוהבת אותך.

הרגשתי חבולה ופצועה בזמן שהיינו ביחד, שני אנשים שונים שמנסים
לחיות יחד. לא ממש הצלחנו, לא שלא ניסינו. עשינו שמיניות
באויר, אבל כל יום הוליד איתו ריב חדש שלא מרפה. אומרים שאהבה
מנצחת הכל. מי אומר זאת? אולי הפתאים... אז אולי אני פתיה
ונאיבית, וקצת תמימה, אבל אני מרגישה שאולי אחרי שנרוקן את כל
המשקעים, נמצא לנו את הפתח לחזור ביחד לחיים משותפים, חזקים
יותר, נחושים יותר, מבינים יותר...

היום אני נמצאת במקום קצת שונה ממה שהייתי - אני חזקה יותר,
יותר בטוחה בעצמי והאהבה שלי אליך לא נגוזה אף לרגע. שינויים
נוספים בפתח ואיתם עוד תקוות חדשות.

אז מה אתה אומר, האם נראה לך שתרצה שוב לנסות?