זהו סיפור אשר כתבתי בשנת 1995,  הייתי בת 10.
כשאני מסתכלת בסיפור אני יודעת שבחיים לא אחזור להיות יצירתית
כמו אז כי אחרי שאנחנו גדלים ולומדים מה זה להפגע, אחרי שאנו
איבדנו קצת מהתמימות שלנו אנו פותחים את הראש לפחות דברים
והדימיון נהיה אטום.
נראה לי שאם יבוא ג'יני ויתן לי אפשרות לבקש משאלות, אחת
המשאלות תהיה לפגוש את הילדה ההיא, שהייתי.
כתבתי את הסיפור במעבד התמלילים "אנשטיין" .... מעבד תמלילים
שעבר זמנו...והנה אני מביאה לכם את הסיפור מילה במילה כמו
שנכתב אז, עם כל שגיאות הכתיב ועם כל הטעויות התחביריות :)


שלום, קוראים לי רוני, אני בן 10, חי בעולם אקלימפטוס ה-ראשון
בשנת 20,000.
הגעתי מכדור-הארץ איך שהגעתי לאקלימפטוס ה-ראשון היה מאוד מוזר
ומעניין, הייתי בן 8, הלכתי למכולת לקנות לחם וחלב, בדרך ראיתי
סימן של רגל, הכנסתי את הרגל לתוך הסימן ואיזה פלא, הגל נכנסה
בדיוק, ממש בול! ופתאום אני מרגיש שאני ניסחב כלפי הסימן ונעלם
סגרתי את העינים בגלל שפחדתי.
אחרי דקה פתחתי את העינייםראיתי משהו מופלא, עם אנשים מוזרים
כל כך, הם ניראים כמו אנשים נייר ציבעוני.
הלכתי לאחד האנשים שאלתי אותי:איפו יש טלפון ציבורי?
הוא ענה לי:ציקי מיקי רוצי קיקי.
נגעתי בו מרוב סקרנות רציתי לדעת ממה האיש עשוי והרגשתי משהו
שאף פעם לא הרגשתי, הרגשתי חכם יותר הרגשתי שאני יודע שפה
חדשה, עכשיו שאני מכיר את השפה יש לי הרבה חברים, הם חברים
טובים הם מנסים לעזור לי לחזור לכדור הארץ כבר שנתיים ואני
חושב שאים הורי אוהבים אותי אז הם דואגים לי מאוד.
דווקא כיף לי פה, היתי רוצה ליחיות פה תמיד אבל כל הזמן יש
בעיה עם הורים.
זה עולם יפה ובשפה של העולם אין דבר כזה גזענות ואלימות. אף
אחד לא צוחק על השני. איך הייתי רוצה שכדור הארץ יהיה כך.
בואו נחזור לעינין החברים שלי, הם 5 חברים קוראים להם:
בובו, רוצו, שקמו, עקמו והרוקו.
לימדתי אותם את שפת העיברית ועשינו שפה משלנו קוראים לשפה קמי
לורי=שפה מעורבתץ
אני וחברים שלי ראינו בשמיים את סימן הרגל ולא ידענו איך להגיע
לשם, הרי אים נגיע לשם אז נגיע לכדור - הארץ
תושבי אקלימפטוס ה-ראשון חשבו כל הזמן שכדור-הארץ בצורת רגל,
אבל לא.
באקלימפטוס ה-ראשון ראיתי את החבר הכי טוב שלי אורן, הוא במידת
הנעלים שלי. יש לא שלושה חברים ושמם קרון בולו וגרו, הם גם
נחמדים.
אז הקמנו חבורה ושמה מבצע כדור הארץ.
כולנו חשבנו מה נוכל לעשות כדי להגיע לכדור הארץ, אני לא חשבתי
מה לעשות, חשבתי על געגועי למטוסים של כדור הארץ(זה הדבר היחיד
שהתגעגעתי עליו). פתאום נזכרתי שצריך לחשוב איך להגיע לכדור
הארץ, המטוסים לא יצאו ממחשבותי. ואז עלה במוחי רעיון אולי כדי
להגיע לכדור הארץ נבנה מטוס?
סיפרנו לחברינו מזה מטוס, הם מאוד חכמים והיה להם הרבה רעיונות
הם כמעט עשו את כל העבודה.
הם מאוד מאוד נחמדים, הם עשו הכל כדי שנרגיש טוב.
הם הבטיחו שילוו אותנו ואפילו יסיירו איתנו בכדור הארץ.
זה היה מטוס מוזר, תאור המטוס:המטוס היה ציבעוני, הצבעים לא
הוי מוכרים לי, לא ראיתי כאלה בכדור הארץ.
המטוס היה בצורת מלרוסוז צורה בעלת ארבעה מימדים.
אני ואורן היינו מופתעים כשה ראינו את המטוס.
נכנסנו לתוך המטוס זה היה מרא מדהים, שאי איאיפשר לתאר.
הם אמרו שישאירו לנו את המטוס, אבל ליפני כן נצתרך ליצור עוד
כמה מטוסים כדי להפיץ את המטוס האקלימפטוס הראשון ולהרביח
קורתות(כסף אקלימפטוסי$$$$$).
מתחילה הספירה לאחור 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3 ,2, 1
אמאאאא הכל רועד פה אמלה אני נופל, כבר תראה אותה, אין לך
סבלנות?
פתאום המטוס נעצר ונפתח, ואיתי את כדור הארץ.
נפרדתי מהחברים ואלצתי אותם לבקר בכדור הארץ.
רצתי לבית וחיבקתי את אימי, פתאום היא אומרת, מה, המכולת
סגורה?
הסתכלתי עליה במבט מופתע ולא הבנתי את פשר השאלה,
-אמא עברו שנתיים! אמרתי
-מה פתאום לפני בדיוק שתי דקות יצאת למכולת.ענתה לי אמא.
-אמא הייתי בעולם אחר.עניתי בהתפלאות.
-רוני, דמיון ושטויות, אבל יש גבול! אמרה אמי.
אולי שתי דקות בקדור הארץ זה שתי שנים באקלימפטום הראשון חשבתי
לעצמי.
אמא שלי אמרה לך למכולת אני רוצה לישתות קפה.
הלכתי למכולת וראיתי את החב'רה מאקלימפטוס הראשון
-כבר חזרתם? שאלתי
-לא ראינו אותך שנה! הם ענו
-ואני לא ראיתי אותכם דקה, מילמלתי
-מה? שאלו
חברי באו אלי אימי היתעלפה אבל לפחות האמינה שאהיתי באקלימפטוס
הראשון.

רוצים להגיע לאקלימפטוס הראשון? חפסו את הרגל(רק אים את/ה מידה
35 בנעלים)