ישבתי בבית החולים, על ספסל שעמד ליד חדר הניתוח בו דקלה,
אחותי הקטנה שכבה. לא יכולתי להפסיק לבכות, הדמעות המשיכו
לזלוג ולזלוג. אחרי התאונה שההורים נהרגו נישארנו רק אני
ודקלה. גרנו בפנימיה. היא לא יכולה למות לי, היא לא יכולה
להשאיר אותי לבד. דקלה קטנה ממני בשנה וחצי בידיוק. לדקלה יש
גידול במוח, הרופאים אמרו שאין סיכוי שהיא תשרוד אבל אני
היתעקשתי על זה שיעשו ניתוח.
בעודי מחזיקה אצבעות ומתפללת יצא אחד הרופאים נאנח ואמר
"הניתוח ניגמר, היא בסדר, את יכולה להיכנס לראות אותה."
ישר רצתי לתוך החדר וראיתי את דקלה. כל כך שמחתי.
הרופא אמר שעליה להישאר חודש ימים בבית החולים כדי שתתאושש. זה
היה ניתוח ארוך, תשע שעות לא יכולתי לזוז מהספסל. אבל עכשיו
היא בסדר. אתם לא תוכלו לתאר את הרגשת השמחה שהייתי בליבי.
באתי לבקר את דקלה כל יום ואפילו ישנתי בבית החולים לפעמים שלא
תיהיה לבד, הבאתי לה שוקולדים כל יום אחרי בית ספר שהיה מול
בית החולים. לאחר חודש הרופאים שחררו את דקלה וחזרנו יחד
לפנימיה, הכל היה בסדר, אפילו מצויין. בילינו המון יחד
והיתקרבנו יותר ויותר מיום ליום. רק שלאחר חצי שנה דקלה העירה
אותי בלילה יותר נכון לפנות בוקר ואמרה לי שכואב לה הראש.
נלחצתי והיתגנבנו החוצה לבית החולים. היא עברה כמה בדיקות
והרופאים אמרו שהגידול חוזר, יש לה חודשיים בערך לחיות. הגידול
אכן גדל, הרופאים הראו לי תמונות ורציתי שהחודשיים האלו יהיו
החודשיים היפים ביותר בחייה של דקלה. עלי להיות חזקה. לא ידעתי
איך לספר לה, אבל הייתי חייבת. כשישבתי לידה בבית החולים היא
שאלה אותי אם הגידול חזר. דמעה זלגה מעניי ודקלה כבר הבינה את
המסר. בכינו יחד אבל אז היא אמרה שעלינו להיות חזקות, שניצמד
כמה שיותר ולא צריך להיתיאש. הלכנו לבלות הרבה וקניתי מצלמה כך
שאוכל לצלם אותה ולזכור אותה לתמיד. אבל תמונות לא יעזרו, הן
רק יזכירו.כשהלכנו לבית הקברות, לקבר של אבא ואמא. דקלה רצתה
להיקבר בצד הרחוק של בית הקברות מתחת לעץ זית גדול. רציתי
לבכות, אבל לא נתתי לדמעות לזלוג. ישבנו מתחת לעץ הזית ודיברנו
על הכל..על ימי ההולדת שלנו ועל זה שיום ההולדת של דקלה שבוע
הבא וגם על אמא ואבא. לאחר שבוע הכנתי לדקלה מסיבת הפתעה, היא
כל כך שמחה. הבאתי לה שרשרת בצורת לב שעל צד אחד חתום השם שלי
ועל צד אחר השם שלה. היא חייכה את החיוך המתוק שלה ונתנה לי
חיבוק ונשיקה.
יום למחרת היא ניפטרה. כמו שהיא ביקשה היא נקברה מתחת לעץ
הזית. באתי להלוויה. היא ענדה את השרשרת שנתתי לה. היא חסרה לי
מאוד. וכל שבוע אני נוסעת לבקר אותה וגם את אמא ואבא כי אני
יודעת שהם פה לידי, תמיד.