השעה הייתה 2 בצהריים, הכל היה שומם, בחוץ וגם בבית. פתאום
נקישה בדלת שהפרה את השקט המוחלט.
"משה! תראה מי בדלת." צעקה שמחה מהמיטה שלהם. משה פסע באיטיות
לעבר הדלת, הוא חשש מהגרוע מכל. הוא כבר ידע מי ניצב מאחורי
הדלת בשעה שהוא פותח אותה. הוא כבר חושב בראש איזה דברים יארוז
בתיק שייקח. "צהריים טובים" אומר האיש מאחורי הדלת. "מה כ"כ
טוב בהם?" עונה לו משה בפרצוף קודר. משה זיהה את הבן אדם
מאחורי הדלת בזריזות. היה לו כובע כחול וחליפה כחולה תואמת,
תיק צד שהכיל המון מכתבים ועל החליפה כתוב בבירור "רשות
הדואר". "מה לקח לך כ"כ הרבה זמן? הגז שלנו מקולקל כבר
חודשיים!" אמר לו משה בטון לא מתפשר. "אני חושש שאתה
מתבלבל..." אמר לו הבחור ומסר לו מספר מכתבים ליד "תחתום לי רק
כאן בבקשה". משה חתם ושחרר את הדוור לדרכו. משה החל לפשפש
במכתבים והנה הוא ראה את שחשש ממנו - מעטפה ירוקה של צה"ל
ועליה כתוב בגדול "צו 8". משה, בעל עבר עשיר כשק"מיסט, ידע
שנוכח המצב זה רק היה עניין של זמן עד שיקראו לו. משה הלך
לארוז תיק בזריזות, על הדרך נפרד מאשתו שמחה בדמעות. הוא נסע
לנקודת המאסף, שם חיכה לו המג"ד שלו שאול. "אהלן שאול, מה
נשמע?" אומר משה בקול חלוש. "מי אתה לעזאזל?" עונה לו הבחור
שממולו. "מי אני? איזה מין שאלה זאת מי אני? זה משה השק"מיסט
של הגדוד!" "תרגע בחור, אני סתם צוחק איתך" אמר לו שאול. גם
אני סתם אצחק איתך כשאני יירק לך על הטורטית, חשב משה לעצמו.
"נו אז מתי יוצאים לשטח?" הסתקרן משה. "אנחנו יוצאים לבירות
עוד שעתיים" ענה לו שאול. "תגיד שאול... לינת בית לא תופס
בבירות?" "היית רוצה" ענה לו שאול "יאללה לך תחתום על נשק אפוד
וכל הציוד". משה יוצא לאפסנאות וחושב לעצמו אח מה צה"ל היה
עושה בלעדיי?