מה יותר גרוע מנסיעה באורך שעה וחצי מכפ"ס לת"א באוטובוס?
נסיעה מכפ"ס לת"א באוטובוס בעמידה? נסיעה באוטובוס בעמידה כאשר
מתנחלים חוסמים את כביש גהה? נסיעה באוטובוס בעמידה בזמן
פקקים? בזמן פנצ'ר בגלגל? אין מרנין מיציאה מן הבית, כשאתם
רעננים ונכונים להרפתקה במרכז ולגלות שאתם כבר נמצאים בהרפתקה
למרכז - מרכז העצבים שלכם.
כאשר קורים לי הדברים הללו, וכמובן שהם בד"כ קורים דווקא לי,
אני נוהגת לבצע מיד את הפעולות הבאות:
1. אני מוציאה ספר, הוא בד"כ יהיה בעל כותרת כגון: "החטא
ועונשו", "מלחמה ושלום", "מועדון הפיקוויקים" (או "ניקולס
ניקלבי", לאור תרגומו מחדש). כן, חבריי לנסיעה באוטובוס,
היזהרו, יושבת ביניכם אינטלקטואלית (אהה...).
2. אני קוראת בספר "בעיון". כולם מכלים זעמם בניידים ורק אני
שלווה מאחורי ספר. מה שחבריי לנסיעה לא יודעים הוא שבד"כ הנייד
שלי פשוט אינו זמין, תוצאה ישירה של ידי השמאליות הקשורות
לנפילותיו הרבות.
3. האמת מאחורי קריאת הספר: למעשה אני מדמיינת מה אני עושה
לנהג / מתנחלים / פקקים / גלגל מפונצ'ר. אלו דברים שלא יעלו על
הנייר מפאת פחד ממאסר עולם או אשפוז במחלקה סגורה.
4. לעתים נדירות, רק אם אני מצליחה להתגבר על המחשבות האלימות,
אני מפנטזת שאני במקום טוב יותר. שוב, בד"כ אצילות הנפש הזו
אינה מתקיימת.
5. אני מתחילה לטפח את המיגרנה שלי. אין לי באמת מיגרנה (טפו
טפו טפו). למוח שלי יש.

כאשר מסתיימת נסיעת האימים אני כבר במצב אשפוז מתקדם מכל בחינה
אפשרית. אפילו בזמן כתיבת מילים אלה, אני חיה מחדש את החוויות
האיומות הללו. מצמרר.

לפרוק מתחים:
אני רוצה לשתף מישהו בחוויות שלי. כן! מה רע? קצת בכיינות לא
הרגה אף אחד - וחוץ מזה, אני פולניה כשרה. אבל אז אני מקבלת
זריקת מציאות לשפתיים. העולם עדיין אינו מוכן לדברי הבלע שלי.
אני חייבת לפרוק מתחים. פעילות גופנית? ריפוי בעיסוק? אני
בטוחה שהדברים האלה מועילים, אבל אני פשוט עצלנית מידי לנסות
אותם. אני מציעה פשוט לשכוח. כן! פתרון קל, פשוט ומאד לא בריא.
להדחיק. לטשטש. לפנטז כאילו הדברים לא היו מעולם. השיטה פועלת
באופן מושלם. למעט וריד נפוח במרכז מצחי, לא ניכר כי עמדתי
כשלוש שעות בכביש גהה, שנחסם ע"י מתנחלים. עובדה אירונית כי
המילה גהה פירושה רפואה או בריאות ודווקא שם, אפילו בפקקים
היומיומיים, נמצאת הקרקע הפוריה למצבור מחלות נפשיות.  אז אם
אתם רואים בחורה באוטובוס, מסתתרת מאחורי "סיפורי קנטרברי",
ספר באורך של כשש-מאות-ותשעה עמודים לערך (מי סופר?), דעו - זו
אני, שרה לעצמי חרש את שירת המיגרנה.