זה היה הבית הראשון שנבנה במיוחד בשביל קפה, מה שחיזק את מעמד
הקפה בכל העיר ומשך המון אנשים לבוא ולשתות את הקפה הזה. הם
חשבו שאם מישהו ראה לנכון לבנות בית במיוחד בשביל קפה, כנראה
שזה לא סתם, ושיש לקפה תכונות מרפאות, אפילו אם הטעם מר. אחרי
שבנו עוד בתים כאלה, האנשים הפסיקו לבוא, כי בבתים האחרים היו
נערות עם מותניים צרות שחייכו הרבה יותר, והן שמרו סוכר בתוך
התחתונים. היא ידעה את כל זה וחייכה הרבה פחות, כאילו לעשות
דווקא ולהראות ככה שלא אכפת לה, אבל דווקא היה אכפת לה שככה הן
עושות. עכשיו הגומות שלה כמעט ונשקו לסנטר, כשהייתה מתכופפת
לנקות שולחנות שנשארו נקיים גם אחרי יום שלם של עסקים. את
צריכה למצוא את הגימיק, אמרתי לה, רק למצוא את הפרסומת הנכונה.
אני לא מאמינה בגימיקים, היא אמרה תוך כדי שהורידה את החולצה
ומצצה לימון חתוך, ולמה אתה תמיד חושב שאתה יודע הכל. היו לה
מותניים רחבות אבל עדיין לא רצינו להביא ילדים, מכיון שהם
שותים פטל וחלב, ולא יכולנו להשקות אותם קפה כל היום. לפחות זה
מה שאמרנו להורים שלה, אבל האמת הייתה שבזמן האחרון כל דבר קטן
הרגיז אותה, ולא רציתי ילדים שיבואו לבכות אצלי על ההתרגזויות
שלה. ומה אם גם אני אתרגז, למי הם ילכו לבכות אז, לסבא ולסבתא
או לדודים, שאחר כך יתרגזו עלינו בעצמם. מרגיז אותי רק לחשוב
על זה. על מה אתה חושב, היא שאלה, על הפרסומת, עניתי מהר כמו
שאני תמיד עובר באור הכתום כשאני מגיע לפינה, כי זה רמזור קצר
ואף פעם לא עוברים כאן שוטרים. אף פעם לא עובר כאן אף אחד.
אנחנו צריכים להכניס קצת זוהר למקום הזה, אמרתי, זה מה שאני
חושב. זוהר זה שם יפה לבן, היא חשבה בקול רם אז אמרתי לה
שתשמור את המחשבות שלה לעצמה. בסדר, לא צריך להתרגז.

בדיוק הגיע הקרקס לעיר וכל הרחובות היו מלאים בשלטי חוצות,
שעליהם היה איש קירח שהוציא אש מהפה. הוא נראה כמו דרקון, כי
צבעו לו את הפנים בקווים מחודדים והלבישו את התמונה שלו על רקע
של שמיים, אז הוא עף. כולם ידעו שהוא לא באמת עף, אבל תמיד
נשאר איזה ספק כשהשכל לא מצליח לספק את העיניים. הקרקס זכה
להצלחה גדולה, ואמרו שזה בזכות האריות והאינטראקציה הבלתי
אמצעית עם הקהל, אבל אני ידעתי שזה רק בגלל השלט עם הדרקון.
והוא בכלל לא היה שם; כולם חיכו כל ההופעה שהוא יעלה ויוציא אש
מהפה, אבל האריות והאינטראקציה הבלתי אמצעית כנראה השכיחו
מכולם את העובדה שהוא לא הגיע, או שחשבו שהוא נשאר בכלוב שלו.
אפילו בהסבר של הכליאה לא הטילו ספק, למרות שלא סביר שיצליחו
לכלוא דרקון בכלוב, גם אם הוא חצי בן אדם. העיקר שהילדים נהנו
ולא התרגזו או הרגיזו אף אחד במיוחד. בואי נביא את הדרקון,
אמרתי לה. איזה דרקון, הדרקון, האיש הזה שמוציא אש מהפה. אבל
הוא בכלל לא קיים, היא נראתה מבולבלת, ואיך זה קשור לקפה. הכל
קשור להכל, אמרתי בקול מלא בטחון, תשאירי את זה לי. את מה
להשאיר, את הכל, את הכל. אז אתה ממשיך לנקות את השולחנות
שנשארו, היא שאלה. לא, לא, את זה אני משאיר לך.

יצאתי לכיוון הכביש, איפה ששמו את השלט חוצות הכי קרוב. בין
הרגליים של האיש הקירח היה רשום בקטן מספר טלפון של חברת
פירסום, שמפרסמת בדרך כלל לקרקסים ולאירועים דמויי קרקס.
כשרשמתי את המספר על הנייר שהבאתי איתי, יכולתי להשבע שהוא
מסתכל עלי; כאילו העיניים שלו עקבו אחריי לאן שרק זזתי. אולי
הוא הרגיש מאויים מהעובדה שאני עומד לו בין הרגליים וכותב כל
מיני דברים על נייר; לגברים וגם לדרקונים זכרים סיטואציה כזאת
יכולה להיות עילה טובה מספיק לתביעה ייצוגית, או לפחות להטבעה
במים המזוהמים של הירקון. מלמלתי דברי התנצלות רפים וגררתי את
הרגליים שלי בחזרה פנימה. מה אתה עושה, אני מתקשר. לאן אתה
מתקשר, עוד מעט תביני. שלום, הגעתי לחברת (כזאת או אחרת, אני
לא אעשה לה כאן פרסומת), שעושה פרסומות לקרקסים. כן, ענתה לי
אישה בקול כזה צייצני שנלחץ מתוך הבטן ונועל את הלסתות, וגם
לאירועים דמויי קרקס, במה אפשר לעזור. רציתי לדעת אם הדרקון
עדין עובד אצלכם. איזה דרקון, היא צייצה בהשתנקות וגרמה
לאפרכסת שלי לפרכוסים קלים. הדרקון, האיש הזה שמוציא אש מהפה.
אה, עכשיו היא הבינה. עוד מעט גם היא תבין.

אחרי שעה בדיוק שמענו פיצוצים מבחוץ, כאילו מישהו שיחרר סדרה
של קליעים על פחי המתכת והעיף את כל החתולים. הוא הגיע, אמרתי
בהתלהבות כזאת שכבר שנים לא הרגשתי, מעין כאב חד של תקווה
מעורבב עם שמחה לאיד לחתולים הארורים האלו, שרובצים שם גם הם
שנים ומסרבים להתפנות. תפסתי אותה ביד ויצאנו אל החניה, עשן,
הרבה עשן. אחרי כמה שניות של מצמוצים ושיעולים כבדים התגלתה
סובארו שנת 88 לבנה, כזאת שראו עליה שכבר ראתה עולם. האגזוז
השתעל בפיצוץ אחרון, ואז הכל השתתק. הדלת נפתחה ומתוך הפח
הלוהט הגיח איש לבוש בגופיה לבנה, שמן ונוטף זיעה. אתם הזמנתם
דרקון, כן, הזמנו. מצטער שאחרתי, הוא התנצל, הייתי תקוע בפקק
תנועה ולא יכולתי לעוף ולהשאיר את הבובה שלי לבד. ככה הוא היה
קורא לסובארו, הבובה שלו. איפה הקרקס, הוא שאל אותה והיא הביטה
בו בתדהמה, אחר כך בי, אחר כך פלטה אנחה ונכנסה בחזרה פנימה.
בוא, אמרתי לו, ניכנס גם אנחנו.

הוא נולד בארגנטינה ועבד שם כמנקה דגים, זה שמשייף את הקשקשים
ומוציא את המעיים, עד שיום אחד בנו מפעל טק גבוה לשיוף קשקשים
אז לא היו צריכים אותו יותר. אבל מה עם הוצאת המעיים, שאלתי
אותו. בשביל זה הזמנתם אותי, לא, אני פשוט לא מבין. גם אף אחד
אחר לא רצה להבין, הוא אמר במבטא שובר שיניים, אוכלים את הכל
בבת אחת ולא לועסים. היא הציצה בנו מדי פעם מכיוון המטבח, בזמן
שישבנו ולגמנו קפה. זה מה שאמרתי לעצמי, אבל האמת הייתה ששתינו
ולא לגמנו, את מה שלא ממש נחשב כבר לקפה בהבנה המקומית, וגם
היא הפסיקה להציץ ולהתעניין אחרי זמן די קצר. בית הקפה הראשון,
הוא שרק מתוך נחירי הדרקון שלו, מה אתה אומר. סיפרתי לו על כל
הבתים האחרים, על ילדים ששותים רק פטל וחלב, ומה יהיה עם הקפה,
מה יהיה. הוא שאב את הטיפה האחרונה מתוך הכוס בקול תרועה, ניגב
את הפה במפית ואמר לי לעלות. מה זאת אומרת, שאלתי. בוא, עלה לי
על הגב. מתי, עכשיו. אפילו שידעתי שהוא לא יכול לעוף, עדיין
היה בי איזה ספק שהשכל לא היה יכול לקחת לי מהעיניים, כשהוא
התחיל לנהום קללות בספרדית ולנפנף עם הידיים, עדיין האמנתי
שאולי הוא מתחמם כמו סובארו ישנה בחורף. מה אתה עושה, היא
התפרצה לתוך השגעון, אני רוכב, אמרתי לה, נוגע בתיקרה, אני
רוכב על הדרקון, תביאי את המצלמה ואת הגפרורים מהארון.

זאת הייתה התמונה הראשונה של אדם רוכב על דרקון בגופיה לבנה,
מה  שחיזק את מעמד האגדות בעיר. כולם ידעו שהוא לא באמת, אבל
הניחו שאם מישהו ראה לנכון לשרוף לעצמו את הבית ואת כל הקפה
שבו, כנראה שהקפה היה בעל תכונות מכשפות, כאלו שמשנות את הנפש
וגורמות לאנשים לאבד את הצפון ולמצוא את המזרח. העניין הוא
שבסוף כולם חוזרים למערב. על ההריסות, מעל אותה תמונה שתלנו את
השלט שאמר, כאן הכל התחיל וגם נגמר, ולא יהיה יותר כמו זה, ולא
ישוב. היא גררה את המזוודות על הכביש המלוכלך, מגדפת כל מני
גידופי סרק של חשוכי הנפש; מה עשית, גימיק, יכולתי להינשא
כשהייתי צעירה למדריכים של תנועות נוער, לא הכרת אותי אז, היתה
תקופת הזוהר, אולמות נשפים בלי דרקונים שנושפים. איזה אולמות
נשפים, צעקתי מאחוריה, גדלת בבאר שבע. היא עדין לא הבינה שהכל
זמני, שעכשיו נתחיל ונבנה את המיתוס מבראשית, לבנה אחר לבנה.
נביא נערות עם מותניים צרות שתלבשנה גופיות לבנות צמודות, כמו
שיום הזיכרון תמיד צמוד ליום העצמאות. אולי היא תתרכך עם השנים
ותתחיל קצת לחייך, תבין שלפעמים צריך רק להעלות את הגומות האלה
למעלה, לדמיין שיש מגנט גומות גדול בשמיים שמושך ומושך, אפילו
שאין יותר כוח.

לפעמים אני שופך ומערבב את המלט, מדמיין את הפתיחה הגדולה
שתהיה ומצטער שהוא לא יראה את כל זה. ברחוב אני שומע אנשים
מדברים עלינו, האגדה הכי חמה בעיר. לפני שנה הוא נכנס לבובה
שנת 88 שלו ופוצץ לעצמו את הראש, כתב שבארגנטינה תמיד היה קפה
הרבה יותר טוב, ושנמאס לו מכל הקרקס הזה. גם לה נמאס, אני
יודע. לו רק ידעה עד כמה זה כואב לראות אותה ככה, שבורה כבר
שנים. היא חושבת שאני מעדיף את המותניים הצרות ובגלל זה לא
רוצה ממנה ילדים, ואולי זאת גם הסיבה שבזמן האחרון כל דבר קטן
מרגיז אותה. גם היא רואה רק את מה שרוצה לראות, בזה היא לא
יוצאת דופן. לו רק יכולתי הייתי אוסף אותה מכל החתיכות, מדביק
אותה אלי חזק חזק, כמו איזה גימיק של אהבה שמתחבאת בין השורות,
מנסה לשרוד את הספק.