בתור "שמאלני" שגר באזור השרון לא ציפתי למצוא את עצמי משרת את
המדינה בפלוגת מג"ב. מה לעשות, לא עברתי את הגיבוש לצנחנים,
אבל החלטתי שגם במג"ב אשרת את המדינה בכבוד.
העברתי שנה וחצי בפלוגה והספקתי לראות לא מעט: החל מסובארו
"פשע" עם סאן-רוף ועד חשיש הנמכר לחיילים באמצע משמרת במחסום.
מה שהתרחש בחודש האחרון היה מוזר ויוצא דופן.

הכל החל בשבת אביבית שסגרתי בבסיס. יצאתי לסיור בג'יפ עם חיים
הנהג, משה המפקד וסיון הלוחמת. הכל היה, כרגיל, שקט ורגוע. משה
וסיון שוחחו ביניהם ואפשר היה להבחין בקלות שמשה מנסה ליצור
רושם על סיון.
משה היה ערס. הוא דיבר איתה על הספר "התפסן בשדה השיפון", ואמר
לה שתמיד חש הזדהות עם גיבור הספר - תמיד חש רצון לשמור על
הילדים ולחזור להיות ילד בעצמו. משה וסיון אפילו הסכימו שכאשר
יצאו חמשו"ש אז הם ייסעו לשינקין כדי לראות על מה כל הרעש.
בשלב מסוים בנסיעה נכנסנו לעשות סיבוב בחורשה שבקו-התפר כדי
לבדוק שלא מסתננים לארץ. עצרנו את הג'יפ וכולנו יצאנו. השמש
זרחה והאביב נתן את אותותיו. חיים הנהג הוציא את סל הפיקניק
הקבוע ופרס את המעדנים. בעוד אני עוזר לחיים קראה סיון
בהתלהבות. הסתבר שהיא מצאה צב. היא נתנה לו חסה ואמרה שהיא
חייבת לקחת אותו לבסיס בשביל לגדל אותו. משה, שרק לפני שבוע
הצהיר שצריך "לשרוף את כל הציפורים בגלל הציוצים המחורבנים
שלהן בבוקר" גילה גם כן התלהבות. משה אמר לסיון שאפילו ידאג
לעשות לצב בית חם. סיון היתה מאושרת.

לקחנו את הצב לבסיס. כולם התלהבו מהאטרקציה החדשה, מלבדי.
גידלנו אותו, האכלנו אותו ובנינו לו בית. משה ליווה את סיון
לאורך כל הדרך. משה סיפר לסיון שמישהו סיפר לו פעם שיודעים מהו
גילו של הצב על-פי מספר המשבצות שעל השריון שלו. הם ספרו יחד
וגילו שהוא בן שתיים-עשרה. סיון חשבה שמשה מאוד חכם. היא לא
יכלה לדעת שזה לא נכון. סיון ומשה גם החליטו לקרוא לצב בשם
המקורי "צבצב".
החל מאותו יום האהבה בין משה וסיון פרחה.
שלושה שבועות מאוחר יותר הגיעה מש"קית החינוך לביקור בבסיס
הפלוגה. היא וסיון היו חברות טובות מאוד. מורן, מש"קית החינוך,
ראתה את צבצב והחלה לספר שלפני הצבא היתה חברה בחברה להגנת
הטבע. היא אמרה שהצב הוא חיית-בר ולכן חייב להיות בטבע - אחרת
ימות. סיון אמרה למורן שהיא לא יכולה להיפרד מצבצב. את מורן זה
לא עניין ואמרה לסיון שאם תוך מספר ימים צבצב לא מוחזר לחיק
הטבע, אז היא תדווח על כך ליחידת התברואה של צה"ל. הם כבר יורו
במיידית להוציא את צבצב למקומו הטבעי. החברות בין מורן לסיון
החלה לקרוס:
באותו רגע סיון החלה לצעוק ולקלל את מורן. היא אמרה לה ש"תקפוץ
לה" ושצבצב ישאר בבסיס יחד איתה ועם משה. אני לא התערבתי. הכל
כבר היה מוזר מדי בשבילי: סיפור אהבה, שנרקם על רקע גידולו של
צב בבסיס מג"ב, ומש"קית חינוך אחת שמאיימת להרוס את הכל.
סיון רצה לספר למשה את שהתרחש.משה חיבק אותה ואמר לה שלא ייתן
לזה לקרות: צבצב נעשה לחלק ממשפחת מג"ב!

הימים חלפו ונראה היה שהכל ממשיך כרגיל. חיים ומשה המשיכו לשחק
ולקיים הימורים על דברים מטופשים ומוזרים: האם צבצב יכול לצוף
על המים או בדקו בסטופר כמה זמן לוקח לצבצב ללכת מרחק של מאה
מטרים. סיון אהבה את השטויות האלו של משה. היא חשבה שזה חמוד.
היא טענה שמשה יהיה אבא נפלא. הם אפילו קבעו לצבצב תאריך יום
הולדת, והכינו לו לכבוד כך עוגת חסה עם שלוש-עשרה נרות.
הזמן עבר בעצלתיים עד שביום למחרת זה קרה. בשעה תשע בבוקר,
בעודנו בסיור בג'יפ, שמענו בקשר דיווח על כניסה של רכב ממחלקת
התברואה לבסיס. משה אמר לחיים ל"דפוק גז" לבסיס. בכניסה לבסיס
הבחנו בסיון עומדת בטרמפיאדה כשבידה קופסא. שיערנו שבפנים נמצא
צבצב. סיון אמרה למשה שהיא לא מוכנה לוותר על צבצב. משה אמר לה
שהוא בורח ביחד איתה. ניסתי לדבר אל ההיגיון שלהם, אבל זה לא
עזר עם שני המוזרים האלו. דקה לאחר מכן הם כבר היו על טרמפ
לכיון תל אביב.
שבוע לא שמענו מהם. משה טילפן אליי, ואמר שהם היו במשך שבוע
בצימר בצפון וחזרו כעת. הצלחתי לשכנע אותם לחזור לבסיס. אמרתי
להם שאין מה לעשות, ואכן קיומו של צבצב הוא בחיק הטבע, ושזה
הדבר הטוב ביותר עבורו אם הם באמת אוהבים אותו. למחרת שניהם
הגיעו לבסיס. הם נשפטו וקיבלו שלושים ימי ריתוק בשל הנסיבות
לבריחה. בינתיים מורן, מש"קית החינוך, הגיעה יחד עם מחלקת
התברואה. סיון ביקשה ממורן סליחה ושהיא נהגה בטיפשות. סיון
הוציאה את צבצב מתוך הקופסא ונוכחנו לראות שהוא בתוך השיריון
שלו. סיון דפקה לו קלות על השיריון, אך הוא לא יצא. היא רצתה
להיפרד ממנו לשלום. מורן אמרה שזה לא נראה טוב. היא הציעה
לנסוע לווטרינר הקרוב ביותר. סיון ומשה נלחצו וביקשו לנסוע
ביחד איתם. גם אני הצטרפתי. במשך כל הנסיעה היו לסיון ייסוריי
מצפון. היא זאת שלקחה את צבצב ממקומו הטבעי.
הגענו לווטרינר שבדק את צבצב, ואחרי דקה קבע את מותו. סיון
פרצה בבכי. משה נתן לה חיבוק אמיץ ואוהב. זה הי עצוב, מרגש
ופשוט נוגע ללב. הווטרינר אמר שצבצב מת מזיקנה. הוא היה בן
שבעים וחמש.

באותו רגע הכל נגמר... סיון הרפתה חיבוקה ממשה, הדפה אותו
בחוזקה ממנה והחלה לצעוק ולקלל. הוא אמר לה שצבצב בן
שתיים-עשרה, ולא בן שבעים וחמש. הוא שיקר לה. סיון חשבה שמשה
ידע  שהוא בן שבעים וחמש ועומד למות, אך העדיף לא לגלות לה.
משה ניסה להסביר לסיון שבאמת הגיל נקבע על פי מספר המשבצות
בשריון. סיון התעצבנה עוד יותר. היא אמרה לו שהוא מג"בניק מפגר
ושמהתחלה לא היתה צריכה להתקרב אליו או אל מג"ב.

מאותו יום משה וסיון לא ביחד. האהבה פרחה בגלל צב ונגמרה בגלל
צב.