אני וזואי קובעות לקפה. אין צורך בכלל לסכם איפה או מה, בין
שתינו הכל ברור. כשאנחנו נכנסות לבית הקפה המלצרית מחייכת
אלינו. וכשהיא מושיטה לנו תפריטים, לשלושתנו כבר ברור מה
נזמין. בזמן שאנחנו מכרסמות לאט סופלה שוקולד, מתנהלת שיחה
קלילה. כזאת שלא מסתמכת כל כך על אירועים עכשוויים או דברים
חדשים שקרו לאחרונה, אלא יותר על בדיחות פרטיות, דברים שקרו
פעם והאזנה לא מנומסת לשיחות של לקוחות אחרים. בחורים שנכנסים
למקום מקוטלגים מיד תחת "הייתי עושה" או "הייתי מעדיפה לעשות
ביד עם מסור חשמלי".
צלצול טלפון.
אני פותחת את התיק ומחטטת בו עד שאני נתקלת בפלאפון שלי. מבט
מהיר במסך גורם ללב שלי לדפוק מהר יותר. השם שלך, תמיד גורם
ללב שלי לדפוק מהר יותר. אני עונה ומצמידה את המכשיר לאוזן
הימנית שלי. מרגע שאתה מדבר, הקול שלך הוא הדבר היחיד שאני
שומעת. זואי עושה לי סימנים אילמים מול הפרצוף, מנסה לשאול מי
על הקו, אבל אני לא שמה לב.
"הלכתי לאיבוד" אתה אומר. הפה שלי נמתח בחיוך גדול, שאולי אתה
אפילו שומע. כמו שהיית שומע אותי מחייכת בחושך, מבין הסדינים.
אני קמה בברכיים רועדות וכושלת לכיוון היציאה. מודעת יותר מדי
למדרכה המחוספסת, לאקט המסובך של ההליכה. אני שוכחת מזואי,
מהסופלה שלי, מהעובדה שאתה ואני לא דיברנו כבר כמה חודשים.
בחוץ השמש החמה מסנוורת אותי. אני עומדת באמצע אותו המדרחוב
המוכר, אבל לא רואה אותך. אני הולכת לכיוון הרחוב הראשי
במהירות, מחפשת אותך בכל פינה. "איפה אתה" אני שואלת, אבל אתה
חוזר כל הזמן על אותו משפט - "הלכתי לאיבוד". אני סוקרת את כל
המדרחוב הקטן. פעמיים. אגלי זיעה מחליקים על מצחי, החולצה שלי
נדבקת לגב. אני מסתובבת מיואשת במעגלים, שואלת אותך שוב ושוב
בייאוש היכן אתה, ונתקלת באותה תשובה כל פעם.
ופתאום זה מתחוור לי. "הלכתי לאיבוד"... באמת הלכת לאיבוד. זה
כבר לא משחק, זה כבר לא בצחוק, אתה לא כאן. ולי אין מושג איפה
אתה, איך למצוא אותך, להחזיר אותך. אתה לא מסכים לענות לי.
אולי אתה לא יודע איך להביא אותי. או שאולי אתה בכלל לא רוצה
שאבוא...
הפלאפון נשמט לי מהיד. אני עצמי נשמטת אל הרצפה. האבן לוהטת
מחום, אבל זה לא מפריע לי להצמיד את כל גופי אליה. זואי
מתיישבת על ידי, שולחת אליי מבט עצוב. היא כבר יודעת מי התקשר,
אין טעם לבשר לה. "אבל פרשס", היא תגיד. "את שווה כל כך יותר
מזה..." ואני אגיד שהיא צודקת, שזה נכון. שאני יודעת שכן.
אבל אחשוב שלא.