ורוניקה סיימה הרגע את יצירת האומנות החדשה הבאה שלה, שבוודאי
תהולל ותשובח על ידי כל מבקרי האומנות המודרנית החדשה, כמו שאר
יצירותיה הקודמות. ליצירה הזאת היא תקרא "החיפוש האינסופי אחר
האינסוף", שם מנופח ויומרני למדי, שמחפה על בד קנבס שמצוירים
עליו תשעה ריבועים הצבועים בגווני שחור עמוק עם נגיעות של
כחול. יצירה זו, קרוב למדי, תימכר בחודש הקרוב במכירה פומבית
לאספן פרטי, במחיר של כשני מיליון דולר, פי שניים מהמחיר של
היצירה הקודמת שלה, "תהום נצחי בצבע שמנת". כשתישאל על היצירה
ועל הערך שלה בעיניה ומה שהיא מבטאת, האומנית תענה ש"יצירתי
'החיפוש האינסופי אחר האינסוף' מבטאת בעצם את הרדיפה האינסופית
והבלתי פוסקת של כולנו אחרי האינסוף שאין ביכולתנו להשיג." איך
זה מתקשר לתשעה ריבועים צבועים בשחור, אלוהים יודע. בעצם,
בעיני ורוניקה, אף אחד לא יודע, כי היא הייתה והיא עדיין
אתאיסטית אדוקה, שנמנעת מלהשמיע ולשמוע את שמו של אלוהים בכל
הזדמנות. למען האמת, האדם האחרון שאמר לידה 'אלוהים' זכה
להרצאה ארוכה על כמה זה שגוי להאמין בדבר שהכנסייה הממוסדת
והצבועה החליטה להחדיר לאדם באלף השנים האחרונות. היא שנאה את
הכנסייה ואת אלוהים מאז שהייתה בת 9, כשהכלב שלה מת מבליעת
סכיני גילוח ועקב זאת קריעת המעיים שלו מבפנים.
וזה לא שורוניקה לא ידעה לצייר דבר מלבד ריבועים שחורים. בכלל
לא, שכן, כבר מילדות היה לה כישרון בלתי רגיל לאומנות וציור.
בגיל 7 היא כבר ציירה פורטרטים אמיתיים להפליא של כל מי שפגשה.
היה די לה במבט אחד על פניו, וידה הייתה כבר מציירת את הפנים
שמולה, אוחזת את עיפרון הפחם בחוזקה.
בגיל 21, אחרי מסע בעולם ועישון כל מה שהיה חזק מספיק, היא
פתחה את הגלריה הראשונה שלה. זאת הייתה גלריה ברחוב צדדי
ונטוש, כיאה לאומנית מתחילה שלא היה לה שקל על התחת ולא בתוך
הכיסים.
מספר המבקרים בגלריה היה מועט, ומספר המבקרים המועט עוד יותר
שכן קנה את יצירותיה לא הספיק כדי לשלם את דמי השכירות. המצב
שלה היה כל כך נואש עד כך שהיא אפילו חשבה לחזור לגור עם
ההורים.
ואז הייאוש נפסק. כשהיא פתחה את אתר הבית שלה, שבדרך כלל היה
עמוס בידיעות על דברים משעממים שקורים בעולם, היא קראה את
הכותרת "ציור מופשט של ברנט ניומן נמכר ב-3 מיליון דולר".
כשפתחה את הכתבה, היא נדהמה לראות שהציור "השם 2" היה לא יותר
ממלבן לבן אפרפר עם שני פסים, שהזכיר לה קצת קיר לא מטויח של
בניין. ורוניקה לא יכלה להאמין, שציור כזה, שלפי דעתה לא יכול
להיחשב בכלל כציור, יכול להימכר, ועוד ב-3 מיליון דולר! היא
המשיכה לקרוא את הכתבה. לאט לאט, הוחדרה בה הידיעה, שעם הרבה
מילים יפות ומנופחות, תוכל לצייר כתם שחור, לתת לו פרשנות משלה
ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. והו כן, ורוניקה לא הייתה
טיפשה.
היא קנתה כרטיס טיסה לניו-יורק, ועם הרבה כסף שלוותה היא פתחה
שם גלריה, רק שהפעם היה זה ברחוב ראשי, מה שהקפיץ במאות אחוזים
את דמי השכירות. ורוניקה ידעה שהיא תחזיר את ההשקעה, ועוד עם
רווחים. היא קנתה כמה בדים, והתחילה לצייר. בהתחלה היה לה די
קשה, שכן ידה המיומנת הייתה רגילה לצייר באופן יוצא מן הכלל,
ומה שורוניקה ניסתה לעשות זה לצייר באופן עוד יותר יוצא מן
הכלל.
ואז, היא גילתה את יד שמאל. לורוניקה הייתה שליטה כל כך מועטה
על יד שמאל, עד שזאת התחילה לצייר ציורים משלה. בהתחלה היא עוד
ניסתה להשתלט עליה, אבל כשראתה שזו ממאנת היא נתנה לה לצייר
כרצונה. הקשקוש הראשון שלה, או כפי שורניקה קראה לו "שדות של
רוחניות סימטרית", שם שהומצא עקב שיטוטים במילון ופתיחתו
בעמודים אקראיים, הוצג בחלון הראווה. לכאורה זה היה לא יותר
מכתם צהוב ועליו כמה קווים כתומים אלכסוניים, אך בעיני המבקרים
שנדהמו לשמוע על היצירה ומשמעויותיה הרבות מפי צעירה זו, זה
היווה הרבה יותר. זה היווה כה הרבה יותר, עד כי הציור נמכר
ב-20,000 דולר, סכום בלתי מובטל בשבילה. היא ידעה שהיא תכפיל
ותשלש את הסכום הזה, אולי אפילו פי כמה וכמה פעמים.
התערוכה הראשונה שלה זכתה להצלחה אדירה, הודות לשכל החריף של
ורוניקה, שהורה לה לומר בדיוק את המילים המנופחות והריקות
מתוכן (בעיניה, לפחות) שמבקרי האומנות רצו לשמוע. עד מהרה שמה
התפרסם בעיתונים בכל רחבי הארץ ואף מחוצה לה. ורוניקה נהפכה
מפורסמת.
ועכשיו, "החיפוש האינסופי אחר האינסוף" עומדת להימכר קרוב
לוודאי בשני מיליון דולר. לציוריה היו מן מגמתיות כזו, שכל
ציור נמכר במחיר גדול בהרבה מקודמו, כך שלורוניקה היה למה
לצפות. היא צחקה על כל העולם הזה, שמוכן לקנות קשקושים חסרי
ערך תמורת כמה מילים שמחפות על כך. היא אף הייתה די בטוחה
שמרוב שהמילים שעיטרו מתחת את היצירות שלה היו כה גבוהות
ומליציות, המבקר לא רצה להרגיש טיפש כנגד זה, ובוודאי חשב שיש
בזה משהו. אבל לא.
ורוניקה בהחלט ידעה איך לשחק את המשחק.