היא שכבה במיטה שלו. הוא גחן מעליה. "מותק, התגעגעתי אלייך",
אמר ועיניו חומדות. הוא העביר אצבעות חמות ובטוחות על לחיה,
משם אל צווארה, לא פוסחות על סנטרה, וממשיכות בעליות ובמורדות
גופה העקלקל. היא הנהנה ופס דק מאד של אור חצה בפניה החוורות.
יד לפתה את שדה השמאלי באגרסיביות, היא גנחה מכאב.
"אני רוצה למעלה" אמרה בקול שקט. "וואללה? מפתיעה אותי,
בייבי.. אבל אין בעיה; עלי, חמודה"
היא נעצה בו מבט סתום, "לא, לא. אני רוצה למעלה" וקולה יותר
בטוח. "נו, מה הבעיה עכשיו, מאמי? את יודעת שאני לא אוהב
להימרח יותר מדי. רוצה למעלה? יאללה, עכשיו הזמן, עלי עליי".
"לא!!! למעלה, למעלה!" היא הביטה מעלה, אל התקרה הסדוקה.
רגע קצר, שקט. "שתית, מאמי?" שאל אחריו. הזולה ירדה ממיטתו,
בתחתונים לבנות, מתהלכת על ארבע ומגרה אותו מבלי לשים לב. "זה
סוג של משחק, טיזרית קטנה שלי? אה?" הוא ניסה לפצח וירד אחרי
ישבנה. "לא!" כעסה עליו כשתפס באגנה. "אז למדי אותי את החוקים,
בייבי". התיישב על המיטה ונהיה קצת עצבני. היא ילדה טובה, לא
טיזרית, ולא שובבה, לא סובל שינויים, שתיתן כבר ונגמור.
"קר לי, אני רוצה למעלה". "כי את על הרצפה. נו, בואי לפה".
"שתוק כבר!" קפצה הזולה בדבריו.
הוא השתתק ופניו אוויליות. היא לקחה מהרצפה בפינה חולצת
טי-שירט משומשת שלו, מסריחה וגדולה. לבשה על חזה העירום. נועצת
בו מבט חשדני היא התקרבה למיטה, הוא שילב זרועותיו על חזהו.
בסוף המיטה היה הג'ינס שלה, היא חטפה אותו ורצה החוצה מחדרו,
מהדירה, אל המעלית.
במעלית לבשה את מכנסיים. העיפה מבט בראי, הפלורוסנט שמעליה
כיער את פרצופה שבעתיים, כשהגיעה לקומת הקרקע, רצה החוצה, נשמה
אוויר צח.

היא ישבה בתחנת האוטובוס הריקה, מחבקת ברכיה. היה מאוחר. פנס
רחוב האיר עמומות את התחנה.
ציפורניים שרטו את ירכה, היא החניקה את נשימתה. אנשים עברו
ומיהרו ברחוב, זוגות ובודדים, וקבוצה אחת של ארבע. אף אחד לא
עצר, עד שהיא הגיעה; אישה מבוגרת, עבת גזרה, תווי פנייה נבלעים
בשומן. כמעט חלפה כאחרים אך אז הבחינה באומללה ופנתה אליה:
"אין אוטובוסים בשעה כזאת, ילדה".
היא הרימה את עיניה "אין? בכלל?" שאלה וקולה צלול מהמצופה.
"אין בכלל" ענתה זו. רחמיה החלו מטפסים, "לאן את רוצה להגיע?
הביתה?"
משהמבוגרת אמרה "רוצה להגיע" אורו פני האומללה, "למעלה!
למעלה!"
"לצפון?"
"לא, נו. למעלה".
"מה, לירח?" חייכה בצחוק האישה.
דמעה החלה גולשת במורד אפה של האומללה. "מה, מה קרה, חמודה?"
נלחצה עבת בשר. היא התקרבה אליה בשקט ולאט, ובגב ידה רוממה את
סנטרה של האומללה. "איה הורייך? מאין באת? מדוע את כאן?" שאלה.
היא נרתעה לאחור, עבת הגזרה נרתעה כמוה, "מה קרה?" היא קמה
בהיסוס, מתרחקת ולא מסובבת גבה לשמנה, ולבסוף מסתובבת ורצה, לא
שומעת את ה"חכי!" שקראה המבוגרת אחריה.

"הפלאפון שלה סגור! אני לא מאמינה, לא מאמינה! מה עשיתי שמגיע
לי כל זה? אולי תאמרי לי את?!" זעקה האם, והטיחה את הטלפון חזק
כאילו מטרתה לשבור אותו. "תירגעי!! היא בטח בדרך הביתה", ניסתה
האחות.
אבל היא המשיכה להשתולל ולצעוק, אז האחות הלכה וטרקה את דלת
חדרה אחריה.

"רוצה למעלה!" היא צרחה ברחובות כמטורפת , כחולת רוח. חושך
מוחלט ריקד סביבה ומשך אותה עוד יותר אליו. "למעלה!" צרחה שוב,
שוברת מרחקים, קורעת חלומות ילדים, נוגעת באלוהים.
והיא אכן נגעה.
"אז רצית למעלה, יקירתי", מעליה-מולה ישב, בישיבה מזרחית בוהק.
זהו זה- בוהק. לא לבן, לא צהוב, לא שחור, לא ורוד, לא מוזהב,
לא כסוף. פשוט בוהק. אך קולו ללא ספק היה אבהי. זו לא אגדה?
זקן לבן וקול נעים וקשיש? לא בדיוק הזמן לשטויות, כעס בה המלאך
על השטן. "כן" אמרה וקולה מצטרד.
":למה?"
היא משכה בכתפיה, מתביישת. הוא לא אמור לדעת הכול? "היי!
תרגיעי עם המחשבות האלה!" מבטאו של הבוהק השתנה לשל ערס, "הלו!
אני כל יכול. שכחת?!"
"אתה נשמע כמו חבר שלי" חייכה. "כן, הוא כבר אקס-אלמן, נשמה"
ענה בוהק, "אז מה, את צריכה נאום סוחט דמעות כמו בסרטים שייתן
לך להבין שאת סתומתומה?"
היא פרצה בצחוק גדול שנשמע כרעם, ומיכאל שמימינה התעורר, מבוהל
במקצת. "לא ידעתי שאלוהים מדבר ככה", הרגישה צורך להסביר את
צחוקה, "ולא, תודה, אסתפק בזה. מתי אני חוזרת לאדמה?" שאלה
בביטחון.
"מייד", חזר הקול האבהי לבוהק, "בהצלחה, יהיה קשה". "תהיה
אתי?" שאלה. "כמובן. אני עם כולם. בייחוד עם האמריקאים" וקריצה
שובבה הורגשה ושטפה אותה.

היא ישבה בתחנה, מקופלת. חושך שוב חיבק. גופה כבוער באש. אם זה
היה "למטה", חשבה במרירות, גם הייתי מקבלת הזדמנות שנייה
וחיקויים מחורבנים?
אחרי מספר שניות צרחה חתכה באוויר.