[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ש. מרפי
/
סיפור על אהבה קצת שונה

הזבוב נולד אי שם בערבות אוסטרליה הצחיחות. הוא ו- 500 אחיו
היו אחראיים להציק לתיירים הרבים שבאו לאזור ולבדוק מה הם
הביאו אתם לאכול, ככה כל יום במשך כל החיים הקצרים שלהם. אבל
הזבוב הרגיש שיש בו משהו יותר מסתם להיות מציקן, הוא רצה לצאת
לטייל בעצמו, לראות עולם ולפגוש אנשים. לא סתם להישאר כל הזמן
בחור הנידח שנולד בו.



המצית נוצרה במפעל השלישי בגודלו בעולם ליצור מצתים, אי שם
בפרברי ניו-ג'רזי. היא ועוד 1200 מאחיותיה התאומות הוגלו מיד
לאחר לידתן לאימוץ באחד מהקיוסקים הרבים שברחבי מנהטן. בפרידה
קורעת לב, היא ועוד 39 איתה, אומצו בחום ע"י הודי שפתח בדיוק
קיוסק חדש בשדרה הרביעית.



באחד הימים הזבוב החליט שפשוט נשבר לו. הוא הלך להיפרד מאימא
שלו, שבכלל לא זיהתה אותו, והתגנב לאיזה קרוון של איזה זוג
מטיילים גרמנים. לזוג, שטייל בכל רחבי אוסטרליה, היה קרוון ממש
גדול, ככה שלזבוב היה המון מקום. הוא ישב בשקט מאחורה במשך כמה
מאות קילומטרים עד שהגרמנייה הוציא מהצידנית כריך טונה. הזבוב,
שממש אהב טונה, ידע שהוא כבר לא בבית ושהוא צריך להתנהג יפה,
אז הוא ניסה לבקש מהגרמנייה ביס בנימוס. הגרמנייה, שלפי דעתו
הייתה בדיוק במחזור, לא אהבה את הבקשה שלו, וישר ניסתה למחוץ
אותו. הוא התחמק בשנייה האחרונה וניסה לתקוף את הכריך, אבל
הגרמנייה לא השאירה לו סיכוי, היא לא נתנה לו אפילו להתקרב
לכריך. אחרי כמה דקות של מאמץ מרוכז, ונטול הישגים, החליט
הזבוב לוותר ולנוח בשקט על הדש-בורד. לא עברה דקה, ולפני שהבין
מה קורה, הגרמנייה שלחה יד שהשאירה לו רק מקום אחד לברוח אליו,
חלון שבדיוק נפתח. והופ, הוא היה מחוץ לקרוון שהתרחק ממנו
במהירות מסחררת.



המצית נורא אהבה את החיים בעיר. כל בוקר הייתה יוצאת להשתזף
ולתפוס קצת צבע בשמש הניו-יורקית. מידי פעם הייתה גם משחקת עם
איזה ילד או ילדה שרצו לקנות אותה אבל ההורים שלהם לא הרשו
להם. בלילה, אחרי שכולם כבר הלכו הביתה, היא וכול אחיותיה היו
עושות מסיבות פיג'מות בארון. היא נורא אהבה את חיי העיר, וזה
גם היה מקועקע עליה בגדול. ככה היא בילתה מספר שבועות עד שיום
אחד בא איזה ברנש בן 15, שלקח אותה בלי שההודי ראה, ואפילו לא
שילם.



הזבוב חשב שהוא אבוד. מאות קילומטרים מהבית, בלי אוכל, שתייה
או קרם הגנה שישמור עליו מהשמש הקופחת. הוא ישב לבדו אובד עצות
בצד הכביש, מיואש ורעב, שכלפתע שמע את ה"פצססס" של משאית חונה.
הנהג שלה, זיגי, בדיוק עצר להשתין. הזבוב לא היסס לרגע ומהר
נכנס למשאית והתחבא במיטה מאחורה. זיגי חזר מיד אחריו, שחרר את
הבלם והתחיל בכבדות לנסוע. הזבוב היה שוב מאושר, הוא היה שוב
בדרך ואפילו הייתה מוזיקה לטעמו, חוץ מהריח של זיגי שום דבר לא
הפריע לו.



לברנש קראו רוי. סתם איזה פרחח מהברונקס שלא רצה שההורים שלו
ידעו שהוא התחיל לעשן. המצית דווקא אהבה את רוי, שהתייחס אליה
די יפה. היא אפילו זכתה להדליק לו את הסיגריה הראשונה, דבר
שמשום מה מאוד ריגש אותה. ככה היא ורוי הסתובבו ביחד קצת, עד
שיום אחד אח של רוי מצא אותה. אח של רוי נורא התעצבן עליו, היא
לא שמעה את רוב השיחה אבל בסופו של דבר אח של רוי לקח אותה
וזרק אותה במגירה שלו.



אחרי 14 שעות של נסיעה כמעט רצופה, המשאית הגיעה לעצירה
בסידני. הזבוב התעורר באטיות, ירד מהמשאית בשמחה, והודה לזיגי
על הטרמפ. הוא תמיד רצה לראות את העיר הגדולה. הוא הלך לבניין
האופרה ולגשר הנמל ונורא נהנה. אחרי כמה שעות של טיול ללא
הפסקה, הוא נעשה קצת רעב. אז הוא נכנס במהירות לאיזו צידנית
אחת של יפני שנראה לו נחמד, ועסוק בצילום אובססיבי, והתחיל
לחפש משהו לנשנש. אבל לפני שהספיק לטעום משהו המכסה נסגר עליו.




המצית נשארה קצת בודדה במגירה. היא דיברה קצת עם חפיסת
קונדומים אנטיפטית, שלא עזרה לה במיוחד. כל מה שהיא אמרה זה
"אחרי שישתמשו בי, בטוח ישתמשו בך", אבל זה לא עודד את המצית.
עד שיום אחד, בא אח של רוי ולקח אותה סתם ככה, בלי שום התראה
מוקדמת. הם נסעו ביחד לבית של חבר של אח של רוי, שם הם עישנו
קצת גראס, והמצית נורא נהנתה. היה ערב ממש כייפי והיא התמסטלה
תחת. בסוף הערב, אח של רוי הלך, ושכח אותה שם.



הזבוב לא הבין מה קורה. הוא ניסה בכוח לצאת אך ללא הצלחה. הוא
הרגיש את הצידנית זזה ממקום למקום, והיה נדמה לו ששמע את
הרכבת, אבל הוא לא היה בטוח בקשר לזה. אחרי עוד שלוש שעות של
טילטולים הרגיש פתאום לחץ באוזניים, ואז הבין שהוא על מטוס לאן
שהוא. הזבוב קצת פחד אבל שמח מכל האוכל שהיה לו.



למחרת המצית התעוררה ממש ממש מאוחר, עם כאב ראש קטלני. היא לא
הבינה מה קורה, חבר של אח של רוי, או בקיצור - אבי, היה עסוק
בלארוז בטרוף. היא ניסתה להרגיע אותו, ואמרה לו שיבוא ו"יישב
קצת ברגוע איתה, בן אדם". אבל אבי ארז במהירות, ושנייה לפני
שיצא מהדלת חטף אותה ושם בכיס הפנימי של הג'ינס. היא יצאה
לשאוף אוויר רק שהיו כבר בכניסה לשדה התעופה, היא יצאה לשנייה,
הדליקה סיגריה אחת ומיד הוכנסה בחזרה לכיס.



הזבוב התעורר במסוע של המזוודות בנמל התעופה של אוקלנד,
ניו-זילנד. הוא יצא מהצידנית בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, ובלי
להתכוון בכלל הוא ישר נתקע ברסטות עבות של ישראלי בשם צחי.
צחי, צנחן לשעבר, טייל שנה במזרח ובאוסטרליה, והחליט לסיים את
הטיול בניו-זילנד. הזבוב חשב שאם הוא כבר הגיע לניו-זילנד,
כדאי לנצל את ההזדמנות לטייל קצת ולראות עולם. הזבוב חשב שכדאי
לו לטייל עם צחי, כי הוא גם ככה 16/542 יהודי, ככה שהם יסתדרו
מצוין.



המצית ישנה ממש טוב במטוס, עד שפתאום אבי הוציא אותה מהכיס
בשירותים. היא ידעה שזה נגד החוק לעשן בטיסה, וסירבה להידלק,
אבל אבי היה עקשן ובסוף היא נדלקה. אחרי כמה שניות נשמע צפצוף
מציק מעל לראשו של אבי, ומייד לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. זאת
הייתה דיילת בלונדית שופעת וחמודה להפליא. היא הפצירה באבי
שאסור לעשן בטיסה, הוא פתח את דלת השירותים ואמר לה שגם אם היא
תיקח לו את הסיגריה עכשיו, הוא פשוט ידליק עוד אחת אח"כ.
הדיילת החמודה לא התבלבלה, היא עצרה לרגע, ואז התחילה לפתוח
באטיות את שני הכפתורים העליונים בחולצה שלה. אבי הסתכל עליה
המום, ניסה לתהות מה פשר הדבר, ומה הוא צריך לעשות בשביל לקבל
כפתור נוסף, ולפני שהוא שם לב, היא חטפה לו את המצית והסיגריה
מהיד בתנועה זריזה, זרקה את הסיגריה מהר לפח, הכניסה את המצית
לחזייה, כפתרה את החולצה במהירות בחזרה והמשיכה למלצר כאילו לא
קרה כלום.



הזבוב לא טעה בקשר לקשר שלו עם צחי. לפעמים הוא קצת הציק לו,
אבל בגדול הם הסתדרו מצוין. למעט תקרית קטנה שבה רב הזבוב עם
הקוף של הגזייה, הכול היה סבבה. הם טיילו ביחד בכל ניו-זילנד,
הם יצאו ביחד לטרקים, הצטלמו ביחד, יצאו כל ערב לשתות ביחד, הם
היו ממש בלתי נפרדים. למעשה, הזבוב כל כך נהנה עם צחי שאחרי
התלבטות קצרה, הוא החליט לחזור עם צחי הביתה, לארץ הקודש. הם
עלו ביחד לטיסה שבסופו של דבר הגיעה לארץ, ולפנות ערב הם נחתו
בנמל התעופה בן גוריון.



למצית היה די נוח בשאר הטיסה, אפילו מאוד נוח. אחרי הנחיתה,
כשהדיילים עומדים ומברכים לשלום את הנוסעים שיוצאים מהטיסה,
אבי ניגש לדיילת והתנצל. היא חייכה, שלפה את המצית מהחזייה
והחזירה לו אותה. הוא שיחק קצת עם המצית, יצר ניצוץ קטן, אזר
אומץ, ושאל את הדיילת החמודה אם היא רוצה להצטרף אליו לאיזה
פאב, כי הוא גם ככה הולך לפגוש עוד חבר שחזר מחו"ל. הדיילת
נענתה להצעה בחיוב ורשמה לאבי את הטלפון שלה.



אחרי הנחיתה צחי התקשר ליעקב לוודא שהוא מגיע לפאב. הוא ידע
מראש שאבי יהיה במקום ובשעה שהם קבעו לפני יותר משנה וחצי,
כשדרכיהם נפרדו. לזבוב לא היה הרבה מה לעשות אז הוא הצטרף
אליו. ובאמת אבי הגיע בדיוק בזמן, הוא וצחי ויעקב (שסתם נשאר
ללמוד בארץ) החליפו חיבוקים, ובמשך שעות רבות גם חוויות מהשנה
וחצי האחרונות, וגם מהיממה האחרונה כשהדיילת נכנסה לפאב. אבי
הוציא מהכיס את המצית, הניח אותה על הבר, ואמר לחבריו שלפני
כמה שעות הם היו מתים להתחלף אתה, וצחק. הזבוב שהיה די משועמם
בפאב, פתאום ראה מולו את הדבר הכי יפה שראה מעולם. הוא הציג את
עצמו בפני (הדיילת החמודה השופעת... סתם... לא באמת...) המצית.
המצית נורא הוחמאה ואפילו נפלט לה ניצוץ קטן, היא הסתכלה עליו
וטבעה בעיניים האדומות הגדולות שלו. הם ישבו ודיברו שעות, גם
אחרי שאבי, צחי, יעקב, והדיילת הלכו, הם דיברו על הכול, בעיקר
באנגלית, כי שניהם לא דיברו עברית כל כך טוב. בסוף היום הם
מצאו איזה פינה והתייחדו למשך הלילה. בבוקר הזבוב קם עם שריטות
על הכנפיים.
הם היו ביחד שנה, וחוץ מאיזה מריבה קטנה, על זה שהאבן של המצית
קצת שחוקה, האהבה עדיין פרחה, ואחרי עוד 9 שבועות נולד להם
גפרור עם כנפיים, שהוכיח לכולם שאם יש ניצוץ האהבה תעוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

אתה בטח מתכוון
HATUL?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/07 0:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ש. מרפי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה