הכל התחיל מברנדון וברנדה.
כן, כן, אותם הברנדון והברנדה שאתם חושבים עליהם עכשיו, שני
האחים מ"השכונה ההיא", מהסדרה שגם אם אתם לא מודים בטוח ראיתם
איזה פרק אחד או שניים, גם אם זה רק בגלל הבנות והבנים
החתיכים.
זה גם לא היה באיזה פרק מיוחד. לא בפרק שקלי הייתה צריכה לבחור
בין דילן וברנדון. גם לא בפרק שואלרי עושה איזה מעשה משש נחמד
וגורמת לך לחשוב שבכל אחד יש טיפה טוב-לב. זה אפילו לא היה
בפרק שעושים הפגנה כדי שדונה מרטין תסיים את הלימודים, זה היה
פשוט בפרק הראשון.
אז ככה, אחרי ששני האחים המדוברים חוזרים מבית הספר החדש שלהם,
הם מדברים על היום שהיה להם, ועל כמה שונה השכונה החדשה ממה
שהם היו רגילים עד עכשיו. בכל אופן, הם עומדים במטבח בבית החדש
שלהם, וברנדון אומר לאחותו (עכשיו זה לא ציטוט מדיוק, זה לא
כאילו ראיתי את הפרק הזה אתמול): "תראי, נכון שזאת בוורלי
הילס, אבל אני לא חושב שהם הבינו את משמעות החיים עדיין." ואז
זה היכה בי.
מה לגיהנום היא משמעות החיים?
אז התחלתי לחשוב על זה קצת. מן הסתם לא הגעתי רחוק אחרת לא
הייתם קוראים עכשיו 150 מילים על מר וגברת וולש הצעירים. אבל
מאז, מדי פעם, במיוחד בנסיעות ארוכות ובודדות, אני חוזר להתחבט
בשאלה הקולוסלית הזאת. אני מסתכל החוצה מהחלון ומנסה להבין למה
באמת אנחנו כאן. מה לכל הרוחות אנחנו מחפשים על כוכב מסכן בלי
אף אחד מסביב??? כשאני מסתכל החוצה, אני תמיד חושב על ניו.
(נו, ההוא מהמטריקס...). אני נזכר איך הוא הביט בפעם הראשונה
מהחלון של האוטו, והבין שכל מה שהוא רואה בעצם לא אמיתי. (אם
הבנתי נכון את הסרט). רק שבניגוד מוחלט לניו, אני לא מבין
כלום. אין לי מושג מה זה משנה אם פתאום כולנו (כל המין האנושי)
נוכחד, (בתור דוגמא קלילה.) לא לדבר בכלל על מה זה משנה ברמה
הגלובלית אם אני הופך לאחד האנשים החשובים בעולם או אם אני מת
עכשיו. העולם ימשיך להתקיים לא משנה מה. ("אף אל פי כן, נוע
תנוע"), וגם אם לא, אז מה קרה?
תחשבו על זה מהצד רגע, דמיינו את עצמכם בחדר שלכם. ובחדר יש
אקווריום, רק שבמקום דגים, אבנים וצמחים מתים, יש באקווריום
הזה את כל היקום שאנחנו מכירים. ואתם ניגשים לאקווריום
ומוציאים את הכדור הכחול ירוק שלנו להתבוננות קרובה. מה שתראו
זה 6 מיליארד אנשים קמים כל יום, הולכים לעבודה, וחוזרים הביתה
לישון. ככה שוב ושוב ושוב. מה יקרה אם נפסיק? אנחנו כמו חוות
נמלים אחת גדולה, עובדים כדי להמשיך לעבוד, חיים כדי להמשיך
לחיות. ככה עד גיל 80 ומשהו, בלי שום מטרה שאנחנו יודעים עליה.
אנחנו רודפים אחרי הלא נודע.
אני חושב שבכל האקווריום הזה יש בטח עוד איזה חור עם צורות
חיים, (למרות שעד שלא יראו לי הוכחות אני די סקפטי, עוד
מאירופה דרך אגב), אולי בחור הזה הם יודעים למה הם שם, אולי הם
יודעים בשביל מה הם קמים ומצחצחים שיניים בבוקר, אולי הם
יודעים למה הם הולכים לעבודה, אולי הם יודעים את המטרה הנעלה
שלהם, או שאולי, אולי, אין להם בכלל טלוויזיה.