אני רוצה אוויר שיכנס אלי עמוק עמוק לתוך הראות. אני רוצה
להרגיש אותו מטהר אותי, מבפנים. אני רוצה זרם של מים שיטפטף
עלי היישר מן המפלים. אני רוצה רוח שתנשוב עלי. אני רוצה
להמשיך ללכת ביניהם ולשמוע את המוזיקה הזאת. זה לא "סוף עונת
התפוזים" שהרדיו משמיע מהגלידריה, זה לא הדיסק של סטינג מבית
הקפה הסמוך, זה לא הקבצן שמנגן על אקורדיון וגם לא ההוא עם
הגיטרה ולא ההוא עם המפוחית. זאת המנגינה ששומעים כשמקשיבים
באמת למה שאנשים אומרים עד שהכל מתחבר. זאת מנגינה של העלים
ושל הים, זאת המנגינה של קרני השמש המרצדות בי,זאת המנגינה של
העצב ושל השמחה ושל הכעס ושל ההבנה. זאת המנגינה של חיבוקים,
של חברים שטסים, של חברים שחוזרים. זאת המנגינה של המלאכים
רוקדים סטפס על העננים מעלינו. זאת המנגינה של כמיהות וגעגועים
וכיסופים. אני רוצה לא לפחד.

אני רוצה לחיות כמו כולם אפילו שאין דבר כזה "כמו כולם",
ו"כולם" זאת בעצם מילה בדיונית. הייתי רוצה לצבוע את הכאב
השקוף שלך בצבעים כמו שעושים לפני צילום רנטגן ואז לדעת איך
בדיוק לטפל בך. הייתי רוצה לאסוף את הדמעות שבכית ולתת לך פרח
על כל דמעה כזאת. הייתי רוצה להפיל מחסומים שעוד קיימים
בינינו- את ואני ואתה ואני ובני האדם כולם. אבל "כולם" זאת
מילה בדיונית. אני רוצה אוויר. נשימה עמוקה עמוקה.