יש ימים שאני מנסה לעכל. יש ימים שפשוט מנסה לשכוח. ימים שאני
בוכה, וכן, גם ימים שאני עושה הכל רק להתקרב אפילו קצת בחזרה.
הם לעולם לא יבינו, כמה שיתאמצו, לא יבינו מה הרגשנו מה בער
לנו אי שם קרוב ללב ולנשמה.
והאם אני מבינה?
האם אתה מבין?
הדבר היחיד שאני בטוחה בו בימים אלו הוא שהקשר בינינו היה הדבר
הכי חזק שהרגשתי, וכנראה לעולם לא אדע האם זה היה הדבר הנכון
בשבילנו- האם בכלל כדאי להרגיש כל כך חזק, או שזה הופך לנטל
כלשהו אי שם בדרך?
אבל לא נתת לי לגלות. לא נתת לעצמך לגלות. ברחת.
ואני מעולם לא כעסתי, מעולם לא רדפתי או הצקתי, רק כאבתי
-כאבתי עד הפיסה העמוקה ביותר בנשמתי והיא שבערה כפי שלא בערה
בי מעולם, רק ניסתה להבין, ואף לרגע, איך יכולת לקטוע דבר כל
כך חזק שאף אחד לא יכל להבין מלבדנו.
מסבירים לי שאתה פשוט לא נורמלי, שתצטער על זה ותבין שאני
הייתי האחת בשבילך, וגם אם הצטערת- במה זה מועיל?
שנינו יושבים, נזכרים, לפעמים מעלים חיוך, לפעמים זולגת דמעה,
ועמוק בתוכנו, גם אם לא מודים, שנינו יודעים שהיינו משלמים כל
מחיר רק כדי להרגיש אפילו חלק מהקרבה בחזרה.

נראה לי שהבנתי הכל.
נראה לי שאני פשוט אוהבת אותך.
וזה כל כך פשוט.
איך זה הצליח להסתבך עד כדי כך?