כבר ערב, והנה אני מוצאת את עצמי שוב משועממת, בשיגעון של עצם
זה שאני מלאת אנרגיה ואין דבר שאני יכולה לעשות. פתאום, כטיפת
גשם ביום בהיר, באה לי המחשבה, "אילו היית פה היינו עושים
משהו, היית מעביר איתי את הזמן לא משנה מה".
מה אני עושה עם המחשבה הזו? משתפת מישהו? מה כבר יכול לצמוח
מחשיבה כזו?
אני שמה אותה בצד, פעם נוספת, בערימה שבה הולכים כל המחשבות
האלו. כבר הגעתי לקו האדום, ואין יותר מקום בשביל מחשבות עליו.
מה אני אעשה?
אני סוגרת את עיניי ומצפה לחוש את ידך עוטפת את שלי, את
זרועותייך עוטפות את גופי בביטחון ואהבה, את מילותיך המופתעות:
"את רועדת".
"אילו היית פה" אני חושבת לעצמי, "אילו רק היה לנו עוד זמן. מה
אני אעשה עכשיו? אני לא יכולה למצוא עוד אחד כמוך! אני גם לא
רוצה לחפש!" המחשבות שלי תוקפות אחת את השנייה בנמרצות
מפתיעה.
"מי היה יודע איך היה בינינו אילולא היה לנו זמן נוסף. מי
יודע?"  
אני יכולה לשמוע את תשובתך: "הזמן שהיה לנו ביחד היה נהדר ולא
הייתי מוותר על אף דקה. יהיה אשר יהיה, אני עדיין אוהב אותך,
ואפילו אם תהיי עם אחר אני עדיין אוהב אותך - לא משנה מה".
מה אומרים למשהו כזה? "כן, אני מבינה, אבל אנחנו חייבים לחיות
את החיים כבני אדם נורמלים; לא נורא יהיה בסדר". זה בולשיט אחד
גדול!
יהיה בסדר אחרי כל מה שעברנו?! איך?!
זה בלתי אפשרי, פיזית, נפשית, ורגשית!

אם רק לא הייתי משתעממת לא הייתי חושבת, ולא הייתי מגיעה
למסקנה כזו מלאת ייאוש, וחסרת תקווה. אילו רק היית פה.