השעון מצלצל חמש וחצי. משה מושיט יד מהירה להשתקתו, אינסטינקט
בוקר שגרתי, בכדי לא להעיר את שרה. שפשוף עיניים, פיהוק קל
ומעבר למצב ישיבה. מהחלון, הבוקר אינו נראה באופק והחושך
החורפי מכסה עיר חורפית בהתאם.
משה מפנה מבטו לשרה ומחייך למראה חצי מפניה. כמו בכל בוקר, הוא
מסיט את שערה הבהיר אל מאחורי אוזנה לגלות את חציו השני של
פניה, ומחייך שוב בערגה למראה עור לבן ושלו.
היא קמה איתו בכל בוקר, מרגישה בידו הרכה ובחיוכו המאושר.
מסתכלת עליו בעין אחת חצי פקוחה כאשר הוא מתלבש, מוציא את
התפילין מנרתיקו ומתפלל תפילת שחרית. היא מחייכת אליו חזרה כל
העת ומתפללת איתו ללא קול, רק שפתיה זזות.
שבע פעמים היא סופרת איתו את כריכת רצועת העור על אמתו, יודעת
שלא יטעה אך עדיין משגיחה. "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך
היום על לבבך ושיננתם לבניך, ודיברת בם, בשיבתך בביתך, ובלכתך
בדרך, ובשכבך ובקומך", קולו היה ברור והחלטי וכך גם שפתיה
המלוות.

לאחר התפילה התיישב לצידה, נשק למצחה וברך בוקר טוב. עיניה,
כבר פקוחות, משיבות לו ברכה. את ידו הימנית שלח ללטף בטן תפוחה
במעט.
"שבעה שבועות כבר יפה שלי, שבעה שבועות", אמר לה גאה. "איך
נקרא לו?"
"אתה אפילו לא יודע אם זה בן, מויש." אמרה בקול ראשון של לאחר
שינה.
"בעזרת השם בן בכור זכר." חזר משה על המשפט מספר פעמים, עיניו
עצומות וגופו מתנדנד כאילו הייתה זו תפילה שגורה.
הוא נשק לה שוב, הפעם לשפתיה ולשונה, ועשה דרכו לעבר דלת
הכניסה.
"מויש!", נשמעה זעקה מבהילה מאחוריו. "מויש!", נשמעה אחת
נוספת, מבהילה אף יותר.  בהגיעו לחדר השינה קפא ממבטה חסר
האונים ומעורר האימה של שרה. לאט זז המבט לעבר שלולית דם הולכת
וגדלה. "מויש!", הפעם קולה התחנן.
משה הפשיר את קיפאונו, הרים את שרה ורץ לעבר המכונית. שובל
טיפות הדם נשרך מאחוריהם מותיר עדות חיה למוות.
בבית החולים קבעו את שהזוג ידע מזמן. הפלה טבעית. את הלילה עשו
שניהם בבית החולים. להשגחה, כך קוראים לזה הרופאים.

הבוקר עלה ואיתו גשם ראשון של חורף. משה הקיץ משנתו על כסא העץ
הנוקשה. "היורה", מלמל לעצמו בשפשפו את עיניו. אחר הוסט מבטו
לעבר שרה. שוכבת מכורבלת בעצמה, ישנה עמוקות כאילו מבקשת מקלט
מהמציאות. הוא קירב את ידו להסיט שערה ולא יכול לגעת. ידו
נסוגה. פניו התקשו למראה פניה. עיניו בהו בחשבו על שארע. הוא
צנח חזרה למושבו ממשיך, לבהות בשרה כאילו זרה הייתה לו.
אפופת סמים התעוררה לבסוף לגלותו עומד ליד מיטתה. ידו נשלחה
שוב אך נסוגה לזקנו הסבוך. עיניו התכווצו ופיו התעוות לעצבות.
נשימותיו כבדו ומששמע את קולה קורא לו שוב מבין ערפל חושיה לא
נשא עוד את הכאב ועזב את החדר.

כך עבר שבוע שלא דיברו. הוא לא הניח תפילין, היא לא קמה בבוקר.
פליטה מעונש רצח, ברחה לשינה. הגשם לא הפסיק, שר לה שיר ערש
באשר היא ערה, ממסך ומגן באשר ישנה. ביום השביעי הביטה במראה
שבצד הפנימי של דלת הארון. היא לא הרגישה דבר כלפי הדמות
שהשתקפה. התיישבה  לצד המראה, נשענת עליה, בחנה שרה את בטנה
השטוחה. ידיה מלטפות חלל ריק. בארון ראתה את תיבת כלי התפירה
והושיטה ידה לתער. ביד רועדת ודמעות בודדות כרכה התער סביב
אמתה שפרשה באוויר לפניה. שבע פעמים. הדם נטף על כותונתה
בטיפות יחידות, ואט התגברה הזרימה ככל שהחתך התארך. כשסיימה
בהתה בדם הנוטף ללא הרף והגשם בחלון התערבב עם התמונה המדממת.
אחר עצמה עיניה ונרדמה.

יושב על הכסא, תחושת בחילה אחזה במשה. שרה לידו נראית כגופה
נושמת. הוא הסתכל מהחלון על הרחוב דרך טיפות גדולות של גשם
אינסופי והוציא מגופו אנחה עמוקה שהולידה אדים על חלון מטושטש
גם כך. קול חזק הפר את שקט בין הערביים. היה זה כדור שפגע
בעוצמה בחלון.
"סליחה", אמר הילד למשה, הרים את הכדור ורץ חזרה במסדרון. הוא
הביט בילד ופלט אנחה נוספת שכבר הייתה עמוקה יותר ופתחה את
הדלת לדמעות שעמדו שם מזמן.

השעון מצלצל חמש וחצי. האינסטינקט עוד שם וידו נשלחת במהירות.

היא קמה איתו ופותחת חצי עין. הוא פונה לעבר התפילין, שולח ידו
ונסוג. מסיט שערה לגלות פנים שמפתיעים אותו. הוא מכיר אותם כל
כך טוב. מחייך הוא נושק על מצחה. "קומי, יפה שלי", אומר ברוך.
הוא נוטל את נרתיק התפילין ונעמד לידה. אחר כורך סביב ידה
המצולקת את רצועת העור. בעדינות עור נכרך סביב עור. כתחבושות
מסלול התפילין עוקב אחר מסלול החתך המגליד.
הוא מחזיק בידה, עוצם את עיניו. היא מסתכלת עליו מחייכת
ובוכה.
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלוהיך".