לא כואב לך? הוא שאל.
קצת.
תני לי לבדוק את זה. הוא מסתכל, בוחן את ברכה המדממת.
תספרי לי שוב איך זה קרה.
נסעתי באופניים והתנגשתי בעץ. אחר-כך התגלגלתי למטה במורד
הגבעה כשאני נתקלת בכל האבנים בדרך. בסוף עפתי לכביש וברוך
השם, לא נדרסתי. זהו. אז זחלתי לפינה הזאת והתקשרתי אליך. לקח
לך קצת זמן להגיע.
טוב, נתקעתי בפקקים, זה לא היה תלוי בי. איפה האופניים שלך?

שם, הצביעה.
עדיין למעלה? כדאי שאני אלך להביא אותם. תחכי פה, בסדר?
היא הנהנה בראשה.

הוא דילג במעלה הגבעה כמו צבי או עופר-איילים. קצת לפני ראש
הגבעה סנוור אותו נצנוץ. בין השיחים מצא את אופניה הישנים,
מכוסים בעלים, עם שני גלגלים מפונצ'רים.
הוא ניגב את הזיעה ממצחו בגב כף-ידו והעמיס אותם על כתפו,
משתדל לא ללכלך את חולצתו.

היא הביטה במכוניות החולפות וחשבה על האודישן. דווקא הייתה לה
תחושה טובה הבוקר. היא עשתה את התרגילים הנכונים והרגישה בדיוק
בזרימה. התפקיד היה תפקיד קטן, אמנם, אבל כבר שמענו על שחקנים
מצליחים שהתחילו בדיוק בכאלה תפקידים.

הכל בסדר, חמודה? שאל נהג שהאט, בהונדה לבנה.
כן. היא אמרה.
בטוח?
היא הנהנה.
טוב. הוא נפנף בידו לשלום והשתלב בתנועה.

איפה צדי?
היא הביטה במעלה הגבעה וכאב חד צרב בצווארה ובגבה.
אני מקווה שהכל בסדר איתו.
אז שמעה רשרוש וראתה אותו יוצא עם אופניה מתוך השיחים.

עדיף שאני לא אזוז, אמרה לעברו בקול כאוב.
כן, תישארי במקום.

כמו חדשים, הניח את אופניה לידה.
פינצ'רתי את הגלגלים, אמרה.
כדאי שניזהר כשאני מעלה אותך לאוטו.
לא, אין מצב. תתקשר לאמבולנס.
את יודעת מה- את צודקת. חכי שנייה.

הוא חייג בטלפון הסלולרי שלו. עדיף להיזהר, אמר לה.
לא עונים.
אתה רוצה שאני אתקשר?
מה זה יעזור- לך יענו ולי לא? שנייה.
היא התאפקה לא להגיד שכואב. אם לא הייתה כל-כך טיפשה, זה לא
היה קורה. מישהו אחר היה נזהר. היא מכירה את הדרך הזו והייתה
צריכה להאט בעיקול.  

מורני, הם בדרך.

אבא שלה כעס.
זה לא האופניים כמו הבריאות שלך. את מבינה שיכלת למות?
אני כאן עכשיו, לא?
את כאן עכשיו... תכף תקבלי ממני כזאת סטירה שלא תדעי מאיפה זה
בא לך.
זה רק פנצ'ר בגלגלים.

אמא באה להרגיע.
די, ישראל. מספיק. היא צריכה לנוח.
אני לא רוצה לשמוע יותר, הזעיף פניו והלך לסלון.

את יודעת שאנחנו רוצים רק את טובתך, אמרה אמא.
מורן לא ענתה. לפתע היה לה גוש בגרון.

כשהלכה אמא להכין לה משהו לשתות, מורן ניצלה את ההזדמנות, רצה
לחדרה וסגרה בשקט את הדלת. אז נפלה על המיטה והספיגה כריתה
בדמעות.

זמן קצר אחר-כך, כשנרגעה קצת, שמה דיסק במערכת והביטה על עצמה
במראה. עיניה היו אדומות מבכי, אבל פתאום היא נראתה לעצמה יפה.

היא צידדה פניה כשנשמעה דפיקה בדלת.

מורן, אפשר להיכנס?
זוהר, לא עכשיו.
זה חשוב.
לך מפה.
זה חשוב.

היא פתחה את הדלת בסערה.
מה?
בכית?
לא.
למה את משקרת?
מה אתה רוצה?
אפשר להיכנס?
לא. מה יש?
אמא ואבא שוב רבים.

צעקות עמומות עלו מלמטה. תוכן הדברים היה לא מובן אך הצלילים
צרמו- אמא הרימה קולה ואבא מיהר לצעוק בתגובה, כאילו בעל הקול
החזק יותר הוא המנצח בתחרות כלשהי.
אין סיבה שאחיה הקטן ישמע את זה.

היא פתחה לו את הדלת והוא נכנס - ילד רזה בן עשר, עם עיניים
חולמניות ושיער מחומצן, לבוש בג'ינס, חולצה שחורה גדולה ממידתו
וכובע. הוא היה ילד מופרע ועשה הרבה בעיות בבית-ספר. הוא היה
ילד טוב, בעיקרון, אבל החברים שלו היו ערסים קטנים ומגעילים.

עכשיו הוא התיישב על מיטתה ושיחק בבובה של 'פרבי' שהייתה מונחת
עליה. הוא הסריח מסיגריות.
מורן החליטה לא להגיד על זה כלום, כי כבר אמרה אלף פעם וזה לא
עזר.

את לא יודעת שפרבי זה כבר לא באופנה?
מה כן באופנה?
אני יודע... לא מייצרים כבר בובות חדשות.
אתה יודע למה אבא ואמא רבים?
כן.
למה?
כי הייתה לך תאונה וצדי היה צריך לבוא לקחת אותך ופיספסת את
האודישן.
כן, שכחתי מזה.
הכל בסדר? תראי לי את הפצע.
אני יכולה להראות לך את התחבושת. היא הראתה לו - תחבושת לבנה
ונקיה.
מה, היית בבית-חולים?
היא הנהנה.
לא נשבר לך כלום אבל, נכון?
היא נענעה בראשה לשלילה.
אני שמח שלא נפגעת.

היא חיבקה אותו. הוא היה נרפה וחם, חולצתו ספוגה זיעה או מים.


אתה יודע, כדאי שתפסיק להסתובב עם החברים האלה שלך. אני לא
אוהבת אותם.

גם אני לא, אבל אלה החברים היחידים שיש לי.
מה עם אלי? עם עידו?
מה איתם?
למה אתה לא משחק איתם?
אמא של אלי לא מרשה לו לשחק איתי, ועידו הוא בן-דוד שלי - זה
לא נראה טוב. ככה לפחות נותנים לי כבוד בבית-ספר.
כבוד? על מה אתה מדבר? למה אתה צריך כבוד? קולה התרכך.
הוא לא ענה.

טוב, תסתובב איתם, אבל אתה לא חייב לעשן.
זה בסדר, מורן, אני לא לוקח לריאות.
זה לא טוב לבריאות שלך. אתה יודע שזה מסוכן.
יש הרבה דברים מסוכנים בחיים. תראי אותך למשל. אם משהו צריך
לקרות הוא יקרה. אם אני צריך למות מסרטן אז אני אמות. אין מה
לעשות נגד זה.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
זו הייתה אמא, שסגרה את הדלת מאחוריה בעדינות.

אני שמחה ששניכם כאן. אני נוסעת לסופשבוע לדודה רבקה. מורני,
אני רוצה שתשמרי על זוהר. אני לוקחת את חופית איתי. יש כאן
מאתיים שקל...

אמא, הכל בסדר?
כן. אמרה אמא ונשכה את שפתה התחתונה. עיניה נצצו.
הנה, מורן, תקחי את זה, הניחה בכפה את השטר המקומט. אתה תהיה
ילד טוב, נכון?
אני מצטערת, אמרה לה אמא. כשאני אחזור תהיה לנו שיחה טובה.
כרגע אני... לא יכולה.
זה בסדר, אמא. אמרה מורן.
היא חיבקה אותם והם חיבקוה בחזרה.
זוהר, די. אמרה מורן.

אמא משתחררת מאחיזתו ויוצאת מהדלת בתוגה. היא משאירה בחדר שקט
מעיק.