איזה ימים מטורפים. חמצני, גיל וגילי באו לבקר היום בתל אביב.
גילי הסתובבה ולא ראינו אותה. גיל וחמצני קפצו לפה. חם בחוץ.
הם לא רגילים ללחות. לחום המעיק שמתלווה כשלא מצליחים למצוא
חנייה ביום שישי בבוקר. משהו קר לשתות, סיגריה ואז חמצני לוחץ
לצאת שוב. "קראו לי בצו 8", הוא אומר. "אני חייב לקנות ספרים".
המטרה הזו מקדשת את כל האמצעים. בפרט כשזה לקרב. למלחמה.
המלחמה הראשונה של חמצני.
התקפלנו זריז ויצאנו. "ככה אתה יוצא"? גיל שואל אותי. "עם
הכובע?". כן מותק. ככה. אני בעיר הזאת אוהב להיות אינקוגניטו.
פה אני חייב. את האמת, פה מדי פעם אני באמת רוצה. "בטח יש לך
פה אנשים שאתה מת לכסח, אה?" שאל גיל, מצפה לתגובה משתלחת,
אלימה, אחת שלא משאירה ספק. אחת שלפעמים גם מתאימה לי. לא אחי,
יש אנשים שאני פשוט מעדיף שלא לראות. ולי אין שום בעיה שגם הם
לא יראו אותי. אבל מה, יש גם כאלה שאני כן מעדיף לראות ואני
הייתי מאד רוצה שגם הם יראו אותי. אמרתי את זה מהר והתשובה
הזאת סיפקה אותו. את האמת, גם אותי...
בדרך דיברנו על זה ועל ההוא, פעם אני מדבר עם גיל שני צעדים
קדימה, פעם ארז (אחי, שהגיע לפני כמה ימים מחיפה להתארח) מדבר
עם חמצני שני צעדים אחורה. באמצע אנחנו בדרך כלל מתחלפים. נגיע
מהר מאד לחנות. לשמחתי היא  קרובה. גם מעניינת. הסתכלתי כל
הזמן על חמצני. הוא נראה לי מתוח. הגענו לרמזור. תגיד, איך אתה
עם כל הסיפור הזה? הוא אמר שבסדר והוא לא מפחד. "הזוי" הסכמנו
שנינו. היינו לחוצים בזמן והשתדלתי להיות ממוקד ולעזור לחמצני
למצוא את מה שהוא צריך לחזית הצפונית, לאור עששית. מה אתה
מעדיף, להתחבר או להתנתק? להתנתק. טוב, לא נלך על סופרים
ישראלים. הלכתי מהר לכיוון של המתורגמים. שלפתי מהר את
"הוליווד" של בוקובסקי. "איך זה?" הוא שואל. את האמת, המלצתי
לו על זה בדיוק לפני שבועיים... (מה  שנקרא - שיווק
אגרסיבי...) "עכבר הבארים" ראית? "כן." זה מספיק. קח.
לקח. עוברים בכל זאת על הישראלים, עוצרים לרגע על העיצוב
המכוער שעשו למהדורה חדשה של "החיים כמשל". לא מצאנו שום דבר
מתאים. חזרנו למתורגמים. חמצני ניגש להרמן הסים. המלצתי על
"נרקיס וגולדמונד", שקראתי בטיול, ספר מסע. "הזאב".... "הזאב",
שמעתי שזה ספר טוב, הוא אמר בעודו מחפש. הוא מצא את "זאב
הערבות".  לא הסתדר לו לגמרי עם השם אבל מה הסיכויים שיש להרמן
הסה שני ספרים עם המילה זאב...?
לקח. גיל וארז הסתכלו בינתיים על ספרי אדריכלות ועיצוב. איך
שאני אוהב את הספרים האלה! מעוצבים, מושכים, מסקרנים, מפתים.
אופטימלי לדפדוף.
חזרנו, שי הגיע ויצאנו לקפה. זו פעם ראשונה שאנחנו בהרכב כמעט
מלא בת"א. קפה משותף של כל החברה, חלקם או אפילו רק שניים, הוא
חובה של יום שישי בצהריים. חיפה נראתה מקום רחוק באותו רגע.
חזרנו אלי והתארגנו מהר על ארוחה שעל טיבה צוק ואני הסכמנו
ואפילו התארגנו יום קודם. ההימור היה נכון. חמצני היה לחוץ
בזמן ואוכל מהיר ומשביע היה הדבר המתאים ביותר. בורקסים, חומוס
קנוי בקופסא (קנינו גרגירים וחממנו בנפרד, אח"כ הוספנו אותם
לחומוס, יחד עם לימון ופטרוזיליה.  חייבים לשדרג את החומוס
בקופסא...), בולגרית לצד זיתים שחורים שחורים, ירקות חתוכים
גס, ופיתות מקמח מלא (חייבים להרגיש בריאות איפשהו באמצע,
לא?). אכלנו מהר. חמצני התלבט אם לנסוע היום או מחר. כולנו
אמרנו לו מחר. הוא לא היה בטוח. הוא לא ידע מה עושים במקרים
כאלה. גם אף אחד מאיתנו לא ממש ידע. תתקשר ותגיד שאתה בא מחר
בבוקר. הוא התקשר. הם אמרו לו שהוא חייב להגיע היום. לא עזרו
השכנועים והזמן החל דופק. מהר.
אחרי האוכל חמצני ניסה לחשוב על תיאור מעניין לתפקיד שלו. הכול
התחיל כשארז דיבר עם חבר שלו ואמר שמגייסים את חמצני. הוא אמר
שלחיל תחזוקה. "מה פתאום"?! חמצני קפץ. אה סליחה, בודק נשק.
"בוחן תחמושות", תיקן חמצני בחיוך. "אני צריך שם של תפקיד
שתופס. תדע לך שיש לי גם הכשרה כחבלן". חמוד חמצני. וזו פעם
ראשונה ששמעתי שהוא מוכשר כחבלן..."מה אתה אומר"? הוא שואל.
תהיה מעורפל, תגיד שאתה מתעסק בחבלה, נשק. כמו בסדיר. תן להם
לדמיין לבד. תיצור דרמה עם כמה שפחות פרטים. הוא חייך. זה תפס.
בינינו, מה זה בעצם משנה? העיקר שיחזור בשלום. סך הכול, אסור
לשכוח שזו המלחמה הראשונה של חמצני.